טבילה חוזרת? בבקשה דחוף (טהרת המשפחה)

נקרע ונתקע לי חוט דנטלי בשיניים במקוה, לקח לי כמעט שעה לחלץ משם את השאריות, וגם נפצעתי בזוית הפה ובחניכיים כי מדובר בשתי שיניים צפופות מאד עם סתימות. כשחזרתי הביתה, שתיתי כוס מים, והיתה לי תחושה שנשארו שם סיבים דקים מהחוט, בעלי אמר שלא רואים כלום בפה. בכל אופן, אכלתי משהו, ועדיין הייתי עם תחושה שאני כן צריכה לבדוק, כשניקיתי אחרי האוכל לא הצלחתי להבחין אם היה סיבים. התעלמתי מזה והמשכנו כרגיל. עכשיו אני מצטערת ותוהה אם נהגתי נכון. דבר שני, כתוצאה מההתעסקות בחוט שכחתי לסרק למטה, אך נזכרתי בזה רק בבוקר. האם אני צריכה לחזור על הטבילה? עם ברכה או בלי?

אמת, שיש לנקר היטב את השיניים קודם הטבילה כמו שפסק השולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כד, צריכה לחצוץ שיניה שלא יהא בהם דבר חוצץ, שאם טבלה ונמצא שום דבר דבק בהם לא לא עלתה לה טבילה.וכאן אכן עשית הכל על מנת לחצוץ ולנקר, דא עקא שנכנס חוט בין השיניים, והוצרכת להוציאו, ובצדק, כי הוא חוצץ. כמו שהזהיר בשיעורי שבט הלוי (סק"א), שחייבים להוציאו, דהוי חציצה, ושכיוון שכך עדיף לחצוץ בקיסם או במחט, וגם בספר אהל שרה (פ"ו ס"ו) הזהיר על כך.אמנם כאן שבמשך כמעט שעה כלשונך, לקח לך להוציא את השאריות (כעצה, היית צריכה לבקש חוט דק יותר או מחט מהבלנית, ולא לסבול זמן כה ארוך). ומבחינתך עשית כל מה שאפשר, ולא היתה לך הרגשה שמשהו נשאר, אין צורך ביותר מזה ואת יכולה להיות רגועה ושלווה.
מה גם שבבואך הביתה היתה לך, כלשונך, "תחושה" שנשארו "סיבים", גם מדובר רק בתחושה, שאפשר בהחלט לטעון שהיא אינה מוצדקת. קחי בחשבון שפצעת את החניכיים, והן היו רגישות, ואולי וגם מסתבר שזהו המקור לתחושה. מה גם שדיברת על "סיבים", שלא בטוח שהיו, וגם אם היו, מי יודע אם הם כאלו שמנעו ביאת מים, (תיאורטית, שכן כאמור צריך שיהיה "ראוי" לביאת מים, ולא צריך שיבואו מים ממש בפה ובין השיניים. (ואולי הם גם סופגים ומים מסוגלים לחדור בעדם?) ועוד, שהרי בעלך בדק ולא מצא מאומה, ואף שאפשר לטעון ש"הסיבים" (שכאמור לא בטוח שבכלל היו ונבראו..) היו תקועים בפנים, ולכן לא ראם. הרי מדובר בחציצה על מיעוט הגוף, ואף שאולי אדם מקפיד על זה, הרי בכל אופן מיעוט המקפיד הוא מדרבנן. וכאן איפוא מדובר ב"ספק" דרבנן, ולקולא. ובר מן דין, יתכן שאחרי שעשית כל שבידך כדי להסיר, (ובפרט שאכן מבחינתך חשת שהכל יצא), מה שנשאר, גם אם נשאר, אולי כבר הופך למיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ. בפרט כשאין אפשרות טכנית להוציאו. והדבר כרוך בפציעה וכאב יתכן שאת מקפידה הפוך: שלא להוציא את הנותר. (ודומה מעט למה שכתבו הפוסקים לענין מה שנכנס לתוך החור שבשן, ואינה יכולה להוציאו). ובפרט כאן שאכלת, ואחר כך בדקת, הלא בגדולה מזו פסק מרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף כו, אם לא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה, ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין, ואחר כך בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה, תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה. עכ"ל. כלומר: שאם אכלה ואחר כך מצאה משהו בין שיניה, אנו תולים שמאחרי הטבילה הוא נכנס לשם. וטבילתה כשרה.
ושם לא עיינה כלל קודם הטבילה, ואת עיינת, (אם כן אפילו הש"ך (שם סקל"ג בשם הרוקח סימן שיט) שהחמיר, יודה להקל. אמנם מצד שני שם יותר קל לכאורה, שהרי לא היתה ריעותא ידועה, וכאן גרע שידעת שנכנס חוט בין השיניים), אך את שעיינת ולא מצאת, ושגם אחרי האוכל לא הבחנת בכלום, (ושגם אם היית מבחינה במשהו, כבר לא בטוח שמדובר בסיבים ההם, וכמו שפסק מרן השולחן ערוך שתולים במה שאכלת) .תנוח דעתך. ובפרט שלנת אצל בעלך, שמעתה כבר אין טעם אפילו "להחמיר" ולשוב לטבול, כי כשאין צורך הלכתי לחזור ולטבול, הדבר כבר לא רצוי כלל וכלל.עוד מצאתי בכעין זה בשו"ת בית שערים יו"ד סימן רעח שפסק בנידון מעט יותר חמור שמצאה בין השיניים שיירי אוכל, ואינה בטוחה אם ממה שאכלה קודם הטבילה הוא, או ממה שאכלה אחרי, וכתב שאין האשה חוזרת וטובלת, שלא להוציא לעז ח"ו, וכל  שכן כאן שלא מצאת דבר שניתן לחושדו כהחוט הדנטלי הנ"ל.
ב) לגבי שאלתך השנייה שכיוון שעסקת בשיניים לא סירקת את שיער הער', אם פיספסת (שפשפת והפרדת) את השיער לכל הפחות בידיים, או שהזרמת על השיער מים עם טוש (שלענ"ד גם כוחו רב להפריד, ולהסיר זיעה שמדביקה השערות), וכל שכן אם שיפשפת בספוג או ליפה, או שלכל הפחות עיינת לראות שהשיערות לא מסובכות. ובפרט אם מדובר בשערות שקוצרו או שהן קצרות, שאינן עשויות להסתבך. אין מה לחשוש. ולהבא תשגיחי על כך.
כעצה טובה הייתי אומר, בהכנות עשי  כל אשר לאל ידייך, ויהיה מבחינתך שאחר כך אין כבר מה לעשות. כך תדקדקי יותר, וכך תהיי רגועה אחרי הטבילה. ובכל מקרה ספק עדיף תמיד לשאול "לפני" הטבילה. תוכלי לקבל מהאתר את מס' הטלפון שלי.
וראיתי לנכון לסיים במה שכתב הרמב"ן (הלכות נדה פרק ט אות כה) ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק וחפפה ורחצה כל גופה בחמין ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, וכו'.