טבילה ופחד

הפעם האחרונה בה אנה  טבלה את  כל גופה במים היה בהיותה ילדה קטנה . חבורת ילדים בני גילה הטביעה אותה תוך כדי משחק בים. היא זוכרת במדויק את אותו היום. את תחושת המחנק, אימת המוות. המים העולים באפה ויורדים בגרונה מאיימים להטביעה. הם בודאי כבר מזמן שכחו…
היום היא בת 32, עוד מספר ימים החתונה שלה. אתמול התבשרה על הריון צעיר המנץ בגופה. המחשבה על הטבילה בה היא מחויבת לפני החתונה מעלה בה מחדש את אותה חרדה, תחושת המחנק..
ברגשות קשים היא יצרה איתי קשר. באשור הרב הותר לה לבוא לטבול שבוע לפני חתונתה – בימי ספירת העומר, אז רגוע יותר במקוה ואוכל לשהות לצידה ככל שתצטרך.
אנה הגיעה מלווה בחברתה הטובה נטלי. השיחה על החויה הנשית בטבילה ועל האסוציאציות שהמים מעלים בנו, נשאה אותנו מיד אל אותו היום.
סיפרתי לה שהמקוה הוא מקום של סגירת מעגלים ופתיחת מעגלים חדשים. התחדשות. השלמה.
ניסיתי להעצים את החיות שבמים ובתוכה.. מתוך העוצמה שבמים. העוצמה שקיימת בה…
איפשרתי לאנה לעבור בין החדרים ולבחור את המקוה בו היא חשה יותר בטחון. המקוואות הקטנים הותירו בה תחושת קלוסטופוביה. אך בליבי חששתי שבמקוה הגדול יותר תאבד את הבטחון.
ביקשתי מאנה לברך בחוץ לפני הטבילה על מנת לאפשר לה טבילה אחת בלבד.
בליבי התפללתי שלא תהיה זו ברכה לבטלה.
יד ביד ליווינו אותה לחדר הטבילה. ויתרתי הפעם על מנהגי להעצים את רוממות רגעי הטבילה בשיח ושירה. חשתי שאנה בחרדה הולכת וגוברת ורק רוצה להיות 'אחרי זה'. היא הדגישה שוב ושוב שמאז ילדותה לא טבלה את ראשה במים. עד גיל 15 אמה חפפה את ראשה.
אנה נכנסה למקוה. אוחזת במעקה כעוגן במים סוערים.  היא סרבה להצעתי להכנס איתה למים.
תחושת המחנק עלתה והציפה אותה..
נסיונות חוזרים ונישנים להכניס את ראשה ושערותיה העלו דמעות בעיניה, תסכול ואכזבה.
נטלי ואני ראינו את ההתקדמות… שניה ועוד שניה ולאחריה שתי שניות של כיסוי הפנים העלו על פנינו חיוך ותקוה.
לא שהינו להפצרותיה לותר לה. נסכנו בה בטחון ואמונה בעצמה.
לאחר עוד מספר נסיונות היא הצליחה.
טבילתה כשרה.
דמעות של אושר ניקוו בעיניה, חיוך של שמחה והתרגשות. היא עשתה את זה.
כשיצאה מהחדר התחבקנו. הרעפת התודה שלה גרמה לי לגל של התרגשות וסיפוק.
ילדה של אנה יוולד בע"ה בטהרה.