פנטסיה על דם נדה

א. הלכות טומאה וטהרה רחוקות מאוד מרובינו – רחוקות מההשגה ורחוקות מהלב. עבור אבותינו ואימותינו שחיו כאן בימי המקדש הלכות אלו היו דבר שביום יום. אך אני שואל את עצמי: האם ראו בהן שער לרזי החיים.
אחת מאותן הלכות החושפת נקודת פלא ביסוד החיים היא זו: נבילה בהמה ושרץ מת מטמאים רק כאשר ניכר משהו מהחיות שפעמה בהם בעודם בחיים; לאחר מכן אין בהם משום טומאה. הלכה זו מבליטה את היות הטומאה איבוד פוטנציות  החיים בדבר שיש בו עוד מהחיות, של המוות שבתוך החיים. בפרק שביעי במסכתנו (דף נו.) מובא בשם ריש לקיש שאם השרץ שלם ושלדו עדיין קיים, הוא מהווה מקור של טומאה גם אם "יבש" בשרו. כלומר, שלד שלם עדיין מגלם משהו מחיות היצור בעודו בחיים.
על רקע הבחנות אלו הפעימה אותי תמיד ההלכה שבשר של אדם מת או עצם מהמת מטמאים גם אם הם כבר "יבשים". הבנתי מתוך כך שהמוות אינה כובשת באופן מוחלט את הגויה, רשימו מהחיות נשארת גם כאשר אדם שב אל העפר, אף כאשר מדובר בחלק מגוף האדם שמסיבה כלשהי התנתק מהגוף לאחר הפטירה.
תובנה זו התחדדה גם היא בזכות אותה סוגיה הפותחת את פרק שביעי במחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן על אודות זיהוי המקור להלכה זו. ריש לקיש דורש את המילה הכוללת "לכל" בפסוק,  "או איש אשר יגע… באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו" (ויקרא כב, ה), במובן, "לכל טומאות הפורשות ממנו". הכוונה: גם חלק מהגוף ש"פרש" ממנו שומר בתוכו את אותו רשימו של חיות שבגויה כולה. רבי יוחנן לעומת זאת למד שהפסוק, "וכל אשר יגע…במת או בעצם אדם או בקבר, יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז) יוצר משוואה כלשהי בין "אדם" ו"עצם" – כמו שעצם אדם נעשה יבש לאחר מיתתו ובכל זאת קובע המקרא שמטמא, כך גם גוף האדם. גם דברי רבי יוחנן אלו מדגישים את המעמד הקמאי של השלד, כעת שלד האדם. הוא אשר מקנה לאדם את זקיפותו, את צורתו המלאה ואת חיתוך אבריו, הוא אשר נשאר בעינו לאורך ימים גם אחרי ניתוק הנשמה מהגוף.
ב. חידודים אלו שבגמרא הנוגעים ברזי החיים והמוות לא הכינו אותי להפתעה המאירה שבפתיחת המשנה לפרק שביעי בו נאמר:
דם הנדה ובשר המת – מטמאין לחין (שעוד ניכרת חיות) ומטמאין יבשין. אבל הזוב (טיפות זרע היוצאות ללא שליטה מגבר ביום), והניע והרוק (הליחה והרוק של הזב), והשרץ והנבלה והשכבת זרע – מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין".
מבנה הרשימה ברור – בששת המקרים המטמאים "לחין ואין מטמאין יבשין" יש שתי קבוצות של שלושה; שלוש הפרשות של בזב ושלוש דוגמאות של דברים שהייתה בהם חיות שכעת נמוגה – שרץ, נבלה ושכבת זרע.  אבל הזיקה בין שתי הדוגמאות ה"מטמאין בין לחין בין יבשין" אינה מובנת כלל ועיקר. בשר המת, כמו הגויה עצמה, שומר על משהו מחיות האדם – גם אם אין להבין איך, יש להכיר ברז שביסוד ההלכה: יש הופעה של נצחיות החיים בחיות האדם, והיא נשארת גם בזעיר של זעיר בעצמותיו ובבשר גם לאחר מותו. אך כיצד כל זה קשור לדם הוסת של אישה שרקמות רחמה מתפוררות במחזור קבוע כאשר תקוות התהוות החיים שבגופה מתפוגגת?! אלה מסוג הלכות טומאה וטהרה שאדם מברך עליהן "ברוך מחיה נפשות וברוך מאיר עיניים" כאשר הוא נפגש אתן!! האומנם יש נצחיות כלשהי בדם נידה?
בנקודה שכזו בבירור הלכה מפליאה אך חידתית מתעוררת התקווה שהבירור  והחידוד שבהרחבת הגמרא את דברי המשנה ייחשף שורש הרז. הדרשה העיקרית היא של רבי יצחק: " 'דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו, יט) – בהווייתו יהא". מטבע לשון זה מוכר בדרשות חכמי התלמוד, וכוונתו: יש תכונה הקשורה לעצם קיומו של דבר הנידון, משהו שמאפיין אותו באופן שאינו מתבטל בכל מציאות שהיא. ולעניינינו – החיות שברקמות הרחם המפרות חיים אינה נעלמת גם ביציאה מרחם, ואף ביציאה מהגוף. הגמרא מבליטה את הרז שבהלכה זו כאשר היא קובעת שגם דם שהתייבש כבר ברחם (!!) במצב שנמוגה חיות הרקמות בעודן בתפקיד של הפריית חיים, הינו טמא – כלומר, נשאר בו משבו מאותה חיות קמאית.
ג. כדי לברר את פשר העניין נפליג, ונצא למסע קצר.
במשנה בפרק שישי נמצאת אחת מאותן רשימות המוכרות לנו ממסכתות אחרות בה משבץ עורך המשנה נושאים מנושאים שונים על פי שימוש במטבע לשון חוזר. כמנהגנו ננתח את מבנה הרשימה כדי לעמוד תובנות העומק שבה המהוות חלק מהוראת המשנה. בתובנות אלו הבסיס להבנת חיות דם הנדה היבש.
המשנה הראשונה בפרק דנה בחובת ייבום או חליצה אצל נערה שמתה בעלה וכבר הופיעו אצלה בסימני בגרות, סימנים שקבעו (בתקופת המשנה) שנערה מחויבת במצוות. בהקשר זה המשנה קובעת: אֶפְשָׁר לַ(סימן) תַּחְתּוֹן (שתי שערות במקום הערווה) לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן (התחלת גדילת השדיים), אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבוֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן.
בהמשך עורך המשנה מציין עוד שנים עשר מקרים בעלי א-סימטריות דומה – א מחייב ב, אבל ל ב אינו מחייב א – באותו מטבע לשון. שלושת מקרים קשורים לדיני טומאה וטהרה הנידונים בפרקים אלו ותשעה מתייחסים לנושאים אחרים. הנה רשימת התשעה:
– כל הראוי לדון דיני נפשות, ראוי לדון דיני ממונות, אבל יש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות (ממזר).
– כל הכשר לדון, כשר להעיד; ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון (סומא באחד מעיניו).
– כל שחייב במעשרות, מטמא טומאת אוכלין (תורת "מאכל" עליו); ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות (בשר, דגים, ביצים הנם "מאכל" אבל אינם גידולי קרקע ועל כן אינם חייבים במעשרות).
– כל שחייב בפאה, חייב במעשרות; ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה (תאנים שאין לוקטים אותן בבת אחת).
– כל שחייב בראשית הגז (לתת לכהן), חייב במתנות (חלקי בהמה לכהן); ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז (בקר ועיזים שאין להם צמר).
– כל שיש לו ביעור (הוצאת פירות שביעית מהבית כשכלו בשדה), יש לו (קדושת) שביעית; ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור (צמח הלוף).
– כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר; ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת (ולא כשר).
– כל (חיה) שיש לו קרניים, יש לו טלפיים, ויש שיש לו טלפיים ואין לה קרניים (חזיר, ולא כשר).
– כל הטעון ברכה לאחריו, טעון ברכה לפניו; ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו (הגמרא מציעה כמה אפשרויות וביניהן – ברכת המצוות).
רוב הדוגמאות ברשימה קשורות למאכלים. הרשימה כולה בנויה זוגות זוגות כאשר הדוגמא האחרונה בהלכות ברכות בודדת – בתי דין, הפרשות מהיבול, מאכלים שיש בהם קדושה (מקדש או שביעית) וכשרות. ועוד – בין שתי הזוגות באמצע הרשימה יש הבחנה חדה וחשובה להבנת מגמת הרשימה. חובות הנתינה ללוי (מעשרות) ולעני (פאה) מתהוות בזירת האדם, ביחסי מעמד חברתיים. גם הגדרת דבר מה כ"מאכל" לגבי טומאת מאכלים נקבעת בהקשרה של תרבות האדם, גם אם השלכת ההגדרה הינה בהלכות טומאה. לעומת זאת החובות שבזוג השני צומחות מזירת הקודש – מתנות לכוהן וקדושת שביעית.
ההבחנה הברורה בין שתי הזוגות באמצע הרשימה רלוונטית לאחרות. בתי הדין מהווים מרכיב חיוני בעיצוב חברת האדם. יתר על כן הדיינים קולטים שפע מהבורא –  תורתו – ומבררים אותו לכדי מזון לחברה, כמו החקלאי בשדה המפריש מעשרות ופאה, וכך מכשיר את יבולו להוות מחייתו ומחיית סביבתו. לעומת זאת סימני הכשרות המוזכרים אחרי מתנות הכוהנים וקדושת שביעית, ובעיקר שורש כשרותם או אי כשרותם,  הנם חלק מעולם הבורא, חלק מחידת חיוניות החיים.
והנה הבחנה זו בין חובת האדם להכיר בשורש השפע בבריאה לבין הכרת הברכה כחלק מחיי האדם מהווה הבסיס להלכה בעניין הברכות. בברכה שלפני האוכל מעיד האדם שכל שפע החיים מקורו אצל הבורא; בברכה לאחר האוכל מודה האדם לבורא העולם ששפע זה מחיה אותו, מכונן את קיומו הפיזי והנפשי.
מה בין כל זה לסימן עליון וסימן תחתון – ודם נדה? הופעת הסימן התחתון של נערה מעידה על צמיחת גופה ככלי להתהוות החיים, לגילוי שורשו של החיים הבא ממקום אחר, אות לפליאה של הופעת החיות הא-להית בגוף האדם. הופעת הסימן העליון של האישה מעידה על מוכנות הגוף לעבד את ברכה הא-להית לכדי מחייה, בשפע של חלב. והנה מוכנות גוף האישה ללדת משקפת את תוכנה של הברכה שלפני האוכל; הופעת השדיים משקפת את תוכנה של "על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה".
ד. גם בשלושת הדוגמאות הראשונות ברשימת המשנה, אלה שדילגתי עליהן, יש מדרש על הופעת סימני הבגרות. אביא שתיים מהן:
– כל כלי שמשמש את האדם יכול לקבל טומאה; חומר גלם אינו מקבל טומאה – מה שמבליט את זיקת הטומאה לעולם האדם ולא לטבע, עולם הבורא. האם מתבטל "תורצ כלי" בכלי שיש בו "נקב"? אם הנקב מספיק גדול שאם יונח במים, המים גם יכנסו וגם יצאו, מתבטלת תורת כלי והוא לא יכול להיטמא; אם הנקב קטן יותר ונותן למים לצאת, אבל לא להיכנס, הוא עדיין נחשב כלי ויכול להיטמא. הדימוי: אישה נשואה גם מכניסה וגם מוציאה דרך הסימן התחתון. אם "הנקב" נפתח היא יכולה להיות כלי לבורא ליצירת חיים שאינו מקבל טומאה. בתולה שמוציאה ולא מכניסה שייכת כדיין רק לעצמה, כלי שנשאר רק בעולם האדם.
– כל כלי העשוי לישיבה או לשכיבה עליו ייטמא אם זב יישב או ישכב עליו – וגם להיטמא טומאת מת; כל כלי שאינו מיועד לישיבה או לשכיבה יכול להיטמא טומאת מת, אבל לא ייטמא כאשר זב ישב או ישכב עליו. הדימוי: טומאת מת משקף את היותו האדם עשוי מעפר, מחומר ולא רק מרוח. מתוך כך הבלות והפירוד מהווים חלק בסיסי מקיומו. גם מי שלא נידון למוות בגלל חטאו האישי, כמו משה ואהרון, מתו על פי הגמרא, בעטיו של "זוהמת הנחש", שורש החטא הנמצא בעצם היותנו בשר ודם. לעומת זאת, טומאת זב נוצרת באי שליטה על יצר מיניותו של גבר, במחשבתו וברצונו הפנימי, בהשפעת התשוקה על רוחו. שורשה של טומאה זו בחטא אישי ופרטי.
והנה הזיקה בין דם נידה לבשר המת. גם דם נדה איננה תוצאה של חטא פרטי ואישי. הבלות שבדם נדה הינו כמוות האדם, חלק ממערכת חיים שברא הבורא. יתר על כן, הוא מהווה חלק מגילוי החיות הא-להית המוטמעת באדם, בנשמתו וברוחו, בשלדו ובבשרו, ובעיקר ברחמה. על כן אין היא נעלמת כאשר החיות שבדם מתייבשת באופן פיזי, וטומאתה חיה.
ה. טומאת המת וטומאת הזיבה מבטאים בדוגמה זו שבמשנה שתי מערכות גדולות של ברכת חיות השזורות באדם ובבריאה זו בזו: הברכה שבחומר על המגבלות והצמצום שבמוות והברכה המתווכת דרך רצון האדם, הכרתו ותובנותיו, על המגבלות והצמצום שבחטא, בעטיו הופעת המוות מועצמת. המוות המהווה חלק מרקמת היש – דם נידה; המוות שחטא – זיבת גבר.
הבחנה חדה זו מוצאת ביטויים חזקים בשני פרדוקסים הלכתיים שבסוגיה שעמדנו עליה בפרק שביעי. האחד – דם נדה מטמא את האישה להיות שורש של טומאה, אך טומאה זו חמורה מטומאת הדם המטמא אותה. זאת בגלל שדם נדה כמו מבטא את הצמצום ביש החומרי מעצם הווייתו; השפעת הצמצום שבחומר מועצמת בהוויית האדם, ברצונו, בהכרתו ובתובנותיו.
והשני – השעיר שנשלח למדבר ביום הכיפורים מטמא את האדם המוליך אותו להיות שורש טומאה, אבל הוא נשאר טהור עד מותו, ככל בהמה חיה. זאת בגלל שמצד עולם האדם השעיר מגלם את יסוד החטא בנושאו את פשעי בני ישראל לעזאזל, כאשר השעיר מצד עצמו שייך לעולם הטבע, לבורא עולם.