לשונות של גאולה – על ההפטרה

בס"ד

פרשת וארא – מי טהרה בדרך לגאולה 

נחמה שולמן

בפסוקים הראשונים של פרשת וארא, פונה הקב"ה לבני ישראל על ידי משה:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי … " (שמות ו, ו-ז).

"ארבע גאולות יש כאן; והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ארבע גזירות שגזר עליהן פרעה. וכנגדן תקנו חכמים ארבע כוסות בליל הפסח, לקיים מה שנאמר (תהלים קטז): " כּוֹס יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם ה' אֶקְרָֽא" (מדרש שמות רבה ו, ד).[1]

הגאולה המבוססת על ארבע לשונות הגאולה הראשונות אינה תלויה בנו: אלו הן פעולותיו של הקב"ה. ואולם פעולות אלה הן הכנה למילוי שאר הייעודים המוזכרים, שהם תלויים בעם ישראל. ואכן, הלשון החמישית שמוזכרת, "והבאתי", תלויה בעם ישראל ובמעשיו.

לשונות גאולה דומות אנו מוצאים בנבואות הנביא יחזקאל.

בספר יחזקאל מתוארים חטאיהם הקשים של בני ישראל בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה:
" בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם,  כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת,  כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה" (יחזקאל לו, טז-לח)

בתחילה, הנביא ממשיל את חטאי בני ישראל לנידה.
במידה מסוימת, ניתן לראות במסכת שבת (סב, ע"ב – סג, ע"א)  כי חז"ל שואבים נחמה בכך שחטאי ישראל משולים לנידה, שהרי דרכה של נידה להיטהר ולחזור לטהרתה כדבר שבשגרה, ואף בעת טומאתה נשמרת הזיקה לבעלה.

בהמשך, באה הגאולה, אך זו לא נובעת מזעקת העם אל ה' אלא באה לשם ה' הקדוש שחולל:

"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אלוקים, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה', נְאֻם אֲדֹנָי ה', בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם. וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים, וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, נְאֻם ה' אלוקים, יִוָּדַע לָכֶם, בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל". (יחזקאל לו, כב-לב)

לפי תיאור הפסוקים נראה שיש כאן שני שלבים בגאולה. בשלב הראשון, ישראל יוצאים מן הגלות ושבים לארצם עוד בטרם חזרו בתשובה. בהסתכלות בת זמננו, שיבת העם לציון המתוארת על ידי  הנביא, נעשית כשרוב העם הוא חילוני ואיננו שומר תורה ומצוות.

לקיחת העם מן הגויים והבאתם לארץ ישראל היא השלב הראשון, ואילו נתינת הרוח החדשה והבאתם ללכת בחוקי הקב"ה ולשמור את מצוותיו, מופיעות רק לאחר מכן. אמנם, המשך הנבואה מתאר מציאות ההולכת ומשתפרת מבחינה רוחנית ומבחינה חומרית ומדינית, אך יסוד הגאולה הוא ההתערבות האלוקית הגואלת את ישראל, על אף שאינם ראויים.
אמנם גאולה זו היא הבחירה הנחותה, שכן רומזת היא על "בעיתה" ולא על מצב שבו העם ראוי לגאולה ואז "אחישנה", אך כאן אולי נמצא את הפוטנציאל שבגאולה זו, שכן על החלק של "אתערותא דלתתא" יש בכוחנו להשפיע ולשנות בכל עת. זאת נרמז בלשון הכתוב "וּטְהַרְתֶּם" – החלק המוטל עליכם.

בפרק לאחר מכן, מופיע חזון העצמות היבשות, ולאחריו:

"וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם, וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". (יחזקאל לז, כא-כח).

בפרק זה חוזרות לשונות הגאולה ועימן תיאור השבת בית המקדש למשכנו. לשון "וְטִהַרְתִּי" מתייחס הפעם לטהרת המת ולהזיית מי החטאת של אפר פרה אדומה, שכן אז יטהרנו הקב"ה טהרה שלמה בבית המקדש הבנוי. בעוד שבפרק הקודם מתייחס הכתוב לטהרה כללית מבלי להתייחס לחטא ספציפי, האם נוכל לומר שהכוונה בפרק הקודם, לטהרה מחטא הנידה?

הרד"ק בפרושו מדבר על טבילה במים: "וזרקתי – דרך משל, כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם".
וכן במשנה ישנו רמז מופלא: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".
ואומר (ירמיה יז) מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". (יומא ח, ט).

על דרך אתב"ש, פ' מתחלפת עם ו': מה מקוה מטהר את ישראל, אז הקב"ה מטהר את ישראל.
מכאן אנו לומדים כי עלינו להקדים את טבילתנו וטהרתנו לטהרה שיטהרנו הקב"ה. וכך ניתן להסביר[2] כי בפרק ל"ו, לשון "וְהֵבֵאתִי" מסמל את השלב הראשון, החלק התלוי בעשייתנו ובאחריותנו, והוא ימשוך אחריו את "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים". ולא זו בלבד, אלא שמצינו שאדם העולה מטבילה ניחן בלב חדש, כנאמר "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל לו, כו), וכפי שדרשו רבים וביניהם ה"שם משמואל": "הטובל במים הרי הוא כאילו איבד החיות שהייתה לו מכבר ומתחיל לחיות חיים חדשים. על כן נטהר, כי איננו אותו האיש עם החיות שמכבר שנטמא" [3],

רעיון זה של טהרה ככוח מהפך – המוטל בחלקו על הנבראים ומושלם על ידי הקב"ה – אינו מתבטא רק בנבואות הגאולה ובדיני טהרה, אלא נרמז גם בתיאור יציאת מצרים עצמה.
במזמור קיד בתהלים, הנקרא גם בליל הסדר,  מתוארת גאולת מצרים באופן שבה לא רק עם ישראל נגאל, אלא אף הבריאה כולה משתתפת בתהליך.
סיומו המופלא של המזמור:
"הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם".[4],
מתאר מהפך עמוק: מן הקשיות, האטימות והקיפאון – אל זרימה, חיים והתחדשות.
רעיון זה מקבל עומק בדבריו של הרש"ר הירש[5], הרואה בפסוק רמז להתעוררות פנימית: "…תפתחנה סוף סוף הנפשות הקשות כצור את סגור לבבן… ויתעורר הניצוץ האלוהי הנרדם בליבות האנשים הקשים כחלמיש..". כשם שהצור הקשה נפתח ומוציא מים, כך גם לב האדם, אף אם נאטם ונתקשה, יכול להיפתח ולהפוך למקור חיים של טהרה. נמצא כי המים אינם רק אמצעי טהרה חיצוני, אלא סמל לכוח אלוקי המחולל שינוי פנימי עמוק – שינוי שהאדם פותח בו בצעד של טהרה, והקב"ה משלימו ונותן בו חיות חדשה.

מתוך כך מתברר כי הגאולה אינה רק אירוע שמימי המתרחש מעל ראשינו, אלא תהליך חי ונושם, הפועם גם בתוכנו. הקב"ה פותח שערים, אך האדם נקרא להיכנס בהם. הוא זורק עלינו מים טהורים – אך אנו נדרשים לבוא בשעריו. לרצות להיטהר. אנו נדרשים ללשון החמישית- "וְהֵבֵאתִי"…
אולי זהו עומק דברי הנביא: הלב יהפוך מלב אבן ללב בשר – כשיש רגע שבו האדם עצמו מביא את עצמו למקום מאפשר. מסכים להתרכך. מסכים להיסדק מעט, כדי שהמים יוכלו לחדור..
וכל עוד יש בלב סדק – יש מקום למים.
וכל עוד יש מים – יש תקווה לטהרה.
וכל טהרה – היא כבר התחלה של גאולה.

מתוך מעשינו הקטנים, מתוך בחירות של קדושה בתוך עולם סוער ומבלבל, הולכת ונרקמת אותה גאולה שלמה – זו שבה יתקיימו בנו דברי הנביא במלואם:
"וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם.. וְטִהַרְתִּי אוֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. .. וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.."

יהי רצון שנזכה לפתוח את לבבנו, להיטהר, ולהיות ראויים לאותה התחדשות גדולה
במהרה בימינו, אמן.

 

1. וכך נאמר גם בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים (דף לז, ע"ב).
2. על פי מפרשים שונים, ובתוכם נחמה ליבוביץ', כפי שמופיע בהגדת נחמה.
3. "שם משמואל", דרשת שבת שובה תרע"ב.
4. תהלים קיד, ח
5. שם, פרוש רש"ר הירש לספר תהלים, מוסד הרב קוק, קיד, ח.