מקוה
למקוה הלכתי פעמיים בחיי.
הפעם הראשונה היתה לפני למעלה מעשר שנים. ולעצמי הבטחתי שלעולם לא אלך לשם שוב. תהליך הגיור שלי זרם היטב. הבית דין מצא אותי ראויה להצטרף לקהילה היהודית, ושלח אותי לטבול במקוה בירושלים.
המקוה היה ישן מאד ודי מלוכלך. נאלצתי לשבת ולחכות למעלה משעה, מבלה את זמני בצפיה ברבנים הרצים לכאן ולכאן. כשהגיע תורי, התבקשתי להכנס להחליף בגדים בתא הלבשה מלוכלך, אשר רצפתו מלוכלכת בבוץ וללבוש שמלה רטובה ודביקה אשר היתה בשמוש ע"י הבנות שעברו לפני את אותו התהליך.
המים במקוה היו קרים והדיפו ריח כלור. אחד הרבנים אשר בא לצפות בי מברכת, נעץ בגופי מבטים לא צנועים . הייתי כל כך נסערת שאיני זוכרת אפילו מה נאמר.
הגעתי הביתה ועשיתי לעצמי מקלחת ארוכה, חשתי גועל ואכזבה. אחד הארועים שהיה אמור להיות מהחשובים, משמעותיים ורוחניים בחיי נוצל למשהו מלוכלך ומתועב.
כשסיפרתי את סיפורי לנחמה ( שהיתה הראשונה לה סיפרתי על שארע לי אחרי למעלה מ- 9 שנים) , היא הבטיחה לי שזה יכול וצריך להיות אחרת. לא לקח לי הרבה זמן להחליט שכל העניין ראוי להזדמנות שניה.
בשבוע שעבר הלכנו למקוה קטן , 5 ד' ממקום מגורי. שביל הכניסה הואר בנרות , שלט עם ברכת ' ברוכה הבאה' , נתלה על הדלת. הרגשתי כמו מלכה.
ציונה הבלנית היתה נחמדה מספיק להראות לי את המקום, שהיה נקי במיוחד ומבריק. החדרים היו מחוממים , כדי שלא אתקרר קיבלתי מגבות רעננות, חלוק רחצה ונעלי בית נוחות.
שלוה. אין לחץ. אין רבנים רצים לכאן ולכאן. אין דבר למעט חמימות, מים נקיים וציונה העוזרת לי עם הברכות.
מחוץ למים, נחמה וחברותי העטירו עלי סוכריות ונשיקות, כמו לכלה הטובלת לראשונה. וכך אכן הרגשתי, התחלה חדשה!
אמרתי לכל חברותי ( ויש רבות אשר נפלו לחויות שליליות כשלי), שהן יכולות
כעת לפצות על העבר ולהתחיל מחדש, לחוות חויה רוחנית, חויה אישית לנשיותן.