ציונות ללא תנאי

ראש השנה מהווה עבורנו נקודת ציון פרטית, זמן בו עורכים אנו חשבון נפש, מעריכים את השיגנו בשנה האחרונה, מודים לקב"ה על החסד שגמל עלינו ומקבלים קבלות לעתיד. במובן מסוים, אמור יום העצמאות לשמש אותנו למטרה דומה, כראש השנה למדינת ישראל וכיום לחשבון נפש לאומי. לא טרנדי לדבר היום על נפלאות המפעל הציוני, על ארצנו היפה והקטנטונת, ועל עתיד ורוד וזוהר. קל יותר ואופנתי יותר להיות "פוסט", לקטר על המדינה, לספר על כשלונה של הציונות ולהביע ייאוש קודר מחוסר המנהיגות, ממשבר הזהות ומאבדן הדרך.
דוקא בשל כך, הבה נתעמק בפרק ההודיה אותו נקרא עם כניסתו של חג העצמאות, פרק ק"ז בתהלים. הפרק עוסק בארבעה סוגי אנשים אשר נצלו מצרה – הולך המדבריות, האסיר, החולה ויורד הים. הארבעה מודים לרבונו של עולם על שהצילם מיד צר: " יוֹדוּ לַידֹוָד חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". ברם אם נעמיק בלשונו של דוד המלך, נגלה שישנם שני סוגים של הודאה. הסוג הראשון המופיע בשני המקרים הראשונים, הינו הודאה "כי", הודאה מותנית בסיבה: " כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב", "כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ". ברם, הסוג השני של ההודאה הוא בוגר יותר ועמוק יותר. זוהי הודאה בלתי מותנית. ההודאה לקב"ה נעשית כיון ש"טוב להודות לה'". הכח להודות לה' הוא הנותן לנו עצמה. זוהי זכות ולא רק חובה. כאשר מגלים את הכח להודות, האפקט של ההודאה פורץ גבולות ומעורר את כל העם, כפי שמתרחש עם הניצול הרביעי, יורד הים: "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ".
ברם, מיד לאחר הפסוקים על ארבעת הניצולים, אשר כל אחד מהם אומר תודה בדרכו הוא, מסיים הפרק בסיפור אחר על עליות ומורדות. הסיפור מתחיל בנפילה של היישוב: "יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן". מיד לאחר מכן באה תאור על גאולה: "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה". ברם, לאחר התיאור הגאולי של קבוץ הרעבים לארצם מופיעה שוב הידרדרות: "וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן…וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ", ושוב עליה :"וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת".
דומני שהמסר הטמון במהלך המסיים את פרק ק"ז הוא חד ורלוונטי. לאדם הפרטי קל להכיר בניסו. ישנם המודים "כי" וישנם המשכילים להודות כי "טוב להודות לה'", אך על כל פנים, מוטיב ההודאה קיים:  "יוֹדוּ לַידֹוָד חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" . ברם כאשר בציבור עסקינן, יש נטייה לשכוח את הצורך בהכרת הטוב. בקטע המסיים את הפרק, העוסק בגאולה ציבורית לא מופיעה ולו פעם אחת המילה "תודה". "אין בעל הנס מכיר בניסו" ועל כן שבות וחוזרות הנפילות.
יש הנוטים להצדיק את חוסר רצונם להודות ולחגוג את חג העצמאות, בשל ייאושם מהמפעל הציוני ובשל הנפילות והמורדות. ברם ההיפך הוא הנכון, חוסר היכולת להודות הוא הוא המביא לנפילות, כפי שמתואר בפרק ק"ז. החובה להודות היא חובה קיומית, היא יסוד החוסן הלאומי שלנו, כפי שמסיים הפרק :"יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְדֹוָד". רק החכם, מבין שכדי להתקדם מעלה מעלה, יש להתבונן בחסדי ה', גם אם הדבר מצריך מאמץ.
זהו חשבון הנפש הציבורי, לקראת ראש השנה למדינה. חובתנו היא לרומם את מוסד התודה בבמה הצבורית, להשתיק את הקיטורים והתלונות ולהודות לקב"ה על החסד שגמל עלינו. גם אם אין אנו מאושרים מהכיוון אליו מוליכה אותנו ממשלה זו או אחרת, גם אם מדינת ישראל אינה עדיין בדיוק המדינה עליה חלמנו, אין זה גורע מחובתינו להודות לרבונו של עולם על המתנה הנפלאה שקבלנו לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות. העובדה שאנו לעיתים פוגמים במתנה זו, אין בה בכדי לגרוע ולו במעט, את חובת התודה לנותן המתנה אשר חסדו גמל עלינו.
אסיים באנקדוטה קטנה ומשמעותית. בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור , חזה עוד לפני למעלה ממאה ועשרים שנה את בואו של חג העצמאות ללוח השנה היהודי . לכל אחד משלושת הרגלים, מסביר ה"שפת אמת", ישנו חג מקביל מהתורה שבעל פה אשר כנסת ישראל תיקנה כנגדו. "ע"י כוחן של בנ"י בקבלתם היום טוב כראוי. נשאר מכל יום טוב רשימה בכנסת ישראל. ובכח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. וחנוכה הארה מחג הסוכות. ופורים מחג השבועות. ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמו שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (חנוכה, תרמ"א). חג הסכות עזר לנו לייצר את חג החנוכה. גם חג השבועות נתן לנו את הכח לתקן את חג הפורים. במשך כאלפיים שנה חיכינו לחג השלישי אשר ישלים את הסדרה, חג עצמאות היונק כוחו מחג הפסח. כנגד חג חירותנו מהתורה שבכתב, זכינו בדורנו לחג החרות מהתורה שבע"פ, חג הנופל מיד לאחר חג הפסח. יתכן וגם יום ירושלים הינו חלק מחג זה היונק את כוחו משביעי של פסח, גמר הגאולה הפיזית.
הבה נהפוך חגים אלו לחגי התורה שבע"פ ממש, כחזונו של השפת אמת. אם נשכיל לחברם לקודש, לקבעם כימי הלל והודאה, אם נברך את הקב"ה בהשתפכות הנפש על הניסים האדירים אותם זכינו לראות בדורנו, נזכה להפוך חגים אלו לנצחיים כחלק מלוח השנה של נצח ישראל. אם נבין שתודה ללא תנאי, ציונות ללא תנאי, הינה מקור החוסן הלאומי שלנו, אם נשכיל לא רק להודות "כי" אלא להבין ש"טוב להודות" ,אם נרומם את הקב"ה בקהל עם ועדה, נמצא את הכח להמשיך ולעלות במסילה העולה את הר ה', אל בית אלוקי יעקב.
"מועדים לשמחה לגאולה שלמה".