"הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך" (מתוך: סדר סליחות).
מדי פעם יוצא לי להגיע אל מקווה טהרה, אי שם בדאון טאון בני ברק, הלא היא הברוקלין של גוש דן. אני אוהב ללכת אל המקווה הזה, מפני שמימיו צלולים ונקיים בכל שעות היממה ומפני שהוא בנוי כך שיש בו מקום טבילה רק לאדם אחד.
בדרך כלל אין שם הרבה אנשים, אבל לפעמים כשהשעה מתאחרת והשבת או החג עומדים בפתח, יש צפיפות במקום, אבל תמיד יש מספיק מקום לכולם.
בשעות אלה אני עומד שם לפני הטבילה, בחדר לא גדול, מלא וגדוש בבני העדה החרדית מסולסלי הפאה, והמקלחות זורמות מים. יש שקט מוחלט, איש לא מדבר, כולם מרוכזים במלאכת הסיבון, הקרצוף והשטיפה, עומדים בתור למקווה הקטן, כל אחד טובל מהר ויוצא וכל אחד נזהר לשמור על פרטיות חברו ואין שם את ההידור של ספא במלון יוקרתי עם חלוקים לבנים, שמנים ארומטיים וג'קוזי מפנק.
אבל המקווה הקטן והצנוע הזה קרוב ללבי הרבה יותר מכל המקומות האלה.
ובכל פעם שאני עומד שם, מוקף באברכים, אני לא יכול שלא להיזכר בצמרמורת אימה בגורלם של בני עמי באירופה שעמדו עירומים, צפופים וחסרי אונים, בדרך אל מותם. ואני עומד שם וחושב לעצמי: כמה טו שמהמקלחות האלה זורמים עכשיו מים חמים ונעימים וכמה טוב שאנחנו יוצאים משם אל בית הכנסת ואל שולחן השבת והחג.
ויש במעבר הזה מהמצב הנורא ההוא הימים ההם אל הרחוב הישראלי, בזמן הזה, משהו מהיציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.