טבילת כלים מדאורייתא

'וידבר ה' אל משה לאמר: צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררפים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם' (פינחס, במדבר כה, טז-יח).
'וידבר ה' אל משה לאמר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים' (מטות, במדבר לא, א-ב).
ואחרי המלחמה: 'ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, (שם, פס' כא).
'אך את הזהב ואת הכסף, את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת' (שם, פס' כב).
'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא, וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים' (שם, פס' כג).
פירוש הפסוקים; ברור, שהכונה לכלים של המדינים שלקחו מהם שלל. המדינים בשלו בהם דברים אסורים, ולכן נוסף על מה שיש טומאת מת, גם הטעם של האיסור בהם, ויש להוציאו ע"י הגעלה.
'תעבירו באש וטהר' – 'כדרך תשמישו הגעלתו' (רש"י), או בלשון הפוסקים 'כבולעו כך פולטו'.
'אך במי נדה יתחטא' – אבל יש לחטא אותם גם במי נדה – מי אפר של פרה אדומה (ככתוב בפר' חקת, במדבר יט, יא-כב) כדי לטהרם מטמאת מת.
'אך' – אבל, למדו חז"ל מכאן, שכדי להתירם מאיסור מאכלות אסורים יש בנוסף להטביל אותם במקוה, שיש בו ארבעים סאה, וגם כלים חדשים בכלל זה, אע"פ שלא בלעו מן האיסור. לפי זה 'מי נדה' כאן אלה מים שהנדה טובלת בהם לטהרתה – מקוה שיש בו ארבעים סאה. ומלבד זה צריך להזות עליהם מי אפר פרה אדומה, כדי לטהרם מטומאת מת, אלא שעל ההזאה כבר דובר.
'תעבירו במים' – לפי רש"י: מטבילו ודיו.
נמצאנו למדים שלושה עניינים בכלי האוכל שנפלו שלל לידינו במלחמת מדין:
א. הגעלה או ליבון של הכלים, כדי להוציא את הבלוע בהם,
בבישול מאכלות אסורות של מדין.
ב. הזיית מי אפר פרה אדומה, כדי לטהרם מטומאת מת שבמלחמה.
ג. טבילתם במקוה טהרה, כדי להוציאם מטומאת הנכרי ולהכניסם לקדושת ישראל.
(סעיף ג. אינו מיוחד רק לכלים ממלחמת מדין, אלא גם לכל כלי חדש שנרכש מנוכרי).
מיטיב להסביר את הפסוקים הגאון הרב שמשון בן הר"ר רפאל הירש זצ"ל, בפירושו עה"ת, וז"ל: 'אך במי נדה יתחטא. כל מבנה המשפטים האלה מורה שאין מדובר כאן בהזייה מטומאת מת. אילו היה מדובר בכך, היה משפט זה – 'אך במי נדה יתחטא' – כתוב אחרי 'וכל אשר לא' וגו', שהרי גם כלים שאינם באים באש – כגון כלי עץ – טעונים הזייה, ודבר זה כבר נתבאר בפסוק כ' ('וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו').
מוכח אפוא, שלשון: 'אך במי נדה' וגו' קובע הלכה הנוהגת רק בכלי אוכל של מתכת.
'כל דבר' וגו' שבפסוק כג' הוא סיכום הכולל את כלי המתכת המנויים בפסוק כב. עליהם הוא אומר שני דברים: אם יש להניח שהשתמשו בהם באש במישרין, הרי חומר האיסור שנבלע על ידי אש יחזור וייפלט על ידי אש; נוסף על כך, בטרם ישתמשו באותם כלי אוכל של מתכת יש לקיים בהם 'במי נדה יתחטא'.
שונה הדין ב'כל אשר לא יבא באש' – כלים שאינם של מתכת ואינם באים באש; כלים אלה ישתחררו מחומר האיסור על ידי מים גרידא, ונוסף על כך אין הם טעונים חיטוי במי נדה שנקבע לכלי מתכת.
ההלכה מורה (עבודה זרה עה ע"ב) שחיטוי זה הוא טבילה במקוה של ארבעים סאה (ראה ויקרא יא, לו) – 'מים שנדה טובלת בהן', ואילו טבילת כלים מטומאתן די לה ברביעית (ראה תוספות שם). לפי זה 'מי נדה' הוא שם כללי למקוה המטהר בני אדם שטומאתם מחייבתם 'להתרחק'. כך בזכריה יג, א: 'מקוה וגו' לחטאה ולנדה'.
'חטאת' מורה על שם הזיה מטומאת מת, ואילו 'נדה' מציין את הטבילה הכללית.
ההלכה שכלי אוכל של מתכת טעונים טבילה כבני אדם, יש בה כדי לבאר את הלשון התמוהה 'יתחטא'. בלשון זו הכלי המיטהר איננו מושא אלא נושא, ונמצא שרואים את הכלי כאדם ה'מתחטא' וטבילת הכלי היא בגדר טבילת אדם.
אישיות האדם היהודי תראה בטבילת כלי מדין טבילה לעצמה; משום כך 'יתחטא' ומשום כך ארבעים סאה. זו היא אפוא ההלכה האמורה כאן: כלי אוכל של מתכת העוברים מרשות נכרי לרשות ישראל טעונים טבילה, אפילו הם טהורים מכל טומאה ולא נבלע בהם כל איסור.
ואין זו אלא הלכה של קדושה, והיא באה להורות לישראל שיש לקדש גם את הנאת האכילה החושנית.
אולם הלכה זו נוהגת רק בכלי אוכל של מתכת, ומכאן שהרעיון המובא לתודעה על ידי טבילה זו יש בו תוכן מיוחד.
כלי של מתכת מבטא את שלטונו  ה ר ו ח נ י  של האדם על הארץ ועל חומריה. לא רק צורת הכלי אלא גם חומר הכלי מעיד על שלטון זה.
כנגד זה האכילה היא פעילות העומדת בשירות טבעו הגופני – חושני של האדם.
כלי מתכת שאוכלים בו מייצג – כשהוא לעצמו – את הצד הרוחני של האדם העומד בשירות טבעו החושני.
אולם במקום שהתורה שולטת שם גם חייו החושניים של האדם מופקעים מתחום השעבוד הגופני והם מסורים לרשות העשייה החופשית המוסרית שיש בה משום עבודת ה'.
כך יובן יפה שהתורה קובעת טבילה דוקא לכלי אוכל של מתכת הנכנסים לרשות ישראל; כמו כן מובן יפה שטבילה זו קרויה גם 'התחטא', שהרי היא באה להחיות ולחזק את תודעת החירות המוסרית, ואין זו אלא היכולת להימנע מן החטא.
וכך אמרו בירושלמי עבודה זרה ה, טו: 'לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל'.
כלי זכוכית דומים לכלי מתכת, שהרי אף הם נעשו בידי אמן השולט באש ואף הם ניתנים להתכה, ולפיכך כלי אוכל העשויים זכוכית או המצופים בזכוכית טעונים טבילה מדרבנן (עבודה זרה שם)', עכ"ל הגאון הרב שמשון בן הר"ר רפאל הירש זצ"ל.