לכל המאמרים

מבין המצרים נגאל עם

נכתב על-ידי הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת.

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים” (הרב קוק, מגד ירחים, תמוז).
פתגמו של הרב קוק, מבטא את תמציתם של ימי בין המצרים ואת דרך התיקון של קלקולי העבר.
"חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז … נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל" (משנה תענית ד', ו') . האירוע הראשון אשר אירע בשבעה עשר בתמוז היה שבירת הלוחות. כידוע, הלוחות לא נשתברו מאליהן. הן שוברו בכוונה ע"י משה רבינו בעקבות חטא העגל. משה רבינו מבטא בשבירת הלוחות את שורש החטא – שבירת התורה שהייתה חרוטה על לוח ליבנו, כדברי חז"ל: "וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה " (אבות ו', ב').
האסונות אשר אירעו בי"ז בתמוז, הינם תוצאה של חוסר יכולת להפנים את התורה אשר קיבלנו מסיני. העם אמנם קיבל על עצמו את המסגרת של התורה, אך לא הצליח להפנימה אל לוח ליבו ו"להתחבר" אליה.  אשר על כן, ברגע הראשון בו ניתנת ההזדמנות להתפרק, מיד "ויתפרקו העם את נזמי הזהב". חומות ירושלים אשר נסדקו ביום זה, מייצגות גם הן את חומות התורה אשר נסדקו בליבנו ואשר זהו שורש הפורענות. העם כשל במציאת הדרך לבית המקדש שבלב. דברי הנביאים נפלו על אזניים ערלות ולא חדרו פנימה את ליבנו. עבודת השם הייתה מן השפה ולחוץ. העם לא חי את התורה כתורת חיים דינאמית, אלא קיימה כמסגרת חיצונית ושטחית.
התיקון לקלקול מתחיל בחינוך נכון. ביכולת להעביר את התורה לדור הבא לא רק בעזרת מסגרת ומשמעת קשוחה כי אם גם ובעיקר ע"י חינוך להפנמה והתחברות לתורה. ניתן ללמד תורה בעזרת "מקל חובלים", אך פעמים רבות תורה זו תקוים מפחד ומיראה ולא מתוך אמת פנימית. התיקון יתחיל ע"י "מורים חמושים בגבורה רוחנית" אשר יכולים לחנך ע"י השפעתם הרוחנית והאמת הפנימית שלהם ללא צורך של ניצול סמכותם ומקל החובלים שלהם.
אשר על כן, ישנה הלכה ספציפית הנוגעת לחינוך בתקופת בין המצרים: " צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב …ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שו"ע תר"א י"ח). חינוך ע"י שימוש בכוח הסמכותי של המחנך, בפרט בימי בין המצרים הינו חזרה על החטא הקדמוני. פעולה זו רק מעמיקה את הקלקול ואשר על כן, בפרט בימים הללו אסור להשתמש "במקל חובלים" למטרות חינוכיות.
משה רבינו כשל בדיוק בנקודה זו. הוא מנסה לחנך את העם ע"י הכאה בסלע במקום שימוש בכח הדיבור. על כן, בבואו לדבר אל העם בסופו של דבר אומר הוא להם בקצף "שמעו נא המורים". את התיקון לנפילה מחפש משה רבינו בדמותו של מנהיג סובלן אשר לא ישתמש במקל חובלים: " יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:  אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה'  כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כ"ז, ט"ז). ומביא רש"י ע"פ חז"ל : " אלהי הרוחות – למה נאמר אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". על מנת שנוכל לחנך את הדור הבא לדרך ארץ, לתורה וערכים, לציונות ותרומה לחברה לעם ולעולם, שומה עלינו למצוא את הנתיבה אל ליבם של בני הנוער בכוח הרוח והאמת ולא בכוח הסמכות. רק סבלנות וסובלנות, אהבה חום והבנה, ואפילו קורטוב של אהבת חינם, יסייעו בעדינו להפיץ את אור החינוך לערכי הנצח. אלו ורק אלו המנהיגים אשר יביאו את התיקון והגאולה מימי בין המצרים –
" מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".