המרגלים שלא הסכימו להתרגל…
פרשת שלח לך עסוקה בעיקרה בחטא המרגלים, משלחת המנהיגים אשר כשלה במשימתה לסלול את הכניסה לארץ וגרמה להסתבכות של ארבעים שנה במדבר. בנוסף כוללת הפרשה גם מספר מצוות מרכזיות אשר לכאורה אינן שייכות לקונטקסט הכללי של ספר במדבר. מצוות ניסוך היין על המזבח ומצוות הפרשת חלה הינן מצוות השייכות לכאורה לספר ויקרא , ספר הקרבנות והקדושה. גם מצוות הציצית "נדחפה" לתור הפרשה, ללא קשר לוגי הנראה לעין.
על מנת להבין את ההקשר, שומה עלינו לעיין בשורשו של חטא המרגלים. על פי פשט המקראות וספרות חז"ל, היו אותם המרגלים מראשי העם ומנהיגיו – "כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה". היו אלו אנשי רוח אשר מדרגתם לא נפלה ממדרגתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הכיצד נופלים "גדולי הדור" בחטא כה נמוך של חוסר אמונה ביכולת הקב"ה לסייע להם לנצח את הענקים אשר ישבו בארץ? הם הרי חזו בעיניהם לפני זמן לא רב כיצד הביס הקב"ה את הצורר של העולם, פרעה מלך מצרים. מדוע דוקא הם אינם מאמינים בהבטחתו של הקב"ה להכניסם לארץ? כיצד דור אשר ראה את "מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", מפחד ממלחמה על ארץ ישראל? כיצד גדולי ישראל אשר נתמנו כמרגלים, מאבדים את אמונתם?
על פי הסבר הזוהר, המרגלים חששו לאבד את תפקידם כמנהיגי העם, עם כניסתם לארץ. לכן מדגישה התורה שהם "ראשי בני ישראל", הם חששו שיאבדו את מעמדם בתור "ראשים", בשל התמורות אשר תחולל הכניסה המחודשת לארץ. אך עדיין קשה, האם בשל שיקולים פוליטיים לכאורה, חטאו המנהיגים הרוחניים בחטא כה חמור כלפי הקב"ה וכלפי העם?
בעל "השפת אמת" האדמו"ר מגור, נותן הסבר נפלא לנושא. המרגלים לא דאגו לג'וב האישי שלהם. הייתה להם דאגה כללית לעם. עם ישראל כולו נמצא כעת במצב של "ראשים". הם רואים במדבר יום יום את פני השכינה. עמוד האש ועמוד הענן מהלכים לפניהם, הם אוכלים בכל יום לחם מן השמים ושותים ממי הבאר הנסית. חיי הגלות במדבר כה נוחים וכה ורוחניים. ניתן לשבת כל היום בישיבה של משה רבינו וללמוד תורה. אין צורך לעבוד, אין צורך להתפרנס ואין שום הזדקקות לעולם הגשמי הנחות לכאורה. הכניסה לארץ כרוכה בסכנות רבות, לא רק גשמיות כי אם גם ובעיקר רוחניות. המרגלים לא מפקפקים כלל ביכולתו של הקב"ה לנצח את האויבים היושבים על אדמת ישראל. הם לא פחדו מעמי הארץ החזקים ומיכולת ההתגברות עליהם, שהרי כולם ראו "את מצרים מת על שפת הים". עם זאת, מטילים הם ספק ביכולת העם לשמר את מדרגתו הרוחנית בארץ ישראל. " כי בודאי אמרו המרגלים אמת, כי בהיותם במדבר היה טוב להם ונראה להם שחס ושלום יהיה ירידה בכניסתם לארץ" (שפת אמת, פרשת שלח) המרגלים חששו מעצם הצורך להקים צבא בכניסה לארץ – דבר שיוביל לביטול תורה עצום! החשש מפני "ארץ זבת חלב ודבש" נבע מהציווי "כי תבואו אל הארץ ונטעתם…" – אם נתחיל לבנות מדינה הכוללת מערכות של חקלאות, צבא, כלכלה, משטרה – תורה מה תהא עליה? מי יישאר ללמוד תורה?
זוהי עצת גדולי הרבנים של אותו הדור. הם סירבו להתרגל למציאות הנורמלית של ארץ ישראל וניסו בסך הכל "לעשות טובה" לקב"ה ע"י כך שפסקו שאסור לעלות לארץ ישראל "למען כבוד התורה"…
זהו שורש הטעות ע"פ בעל השפת אמת. התורה ניתנה כאן לארץ, על מנת שנחיה כאן את המציאות הארצית באופן נורמלי, ועם זאת נמצא את הכח לרומם את המציאות ולמצוא בתוכה את העולם הרוחני. "כי חשוב לפניו יתברך מה שמרוממין בחינת השפלות אליו… שבעבור זה היתה כל ירידת האדם מעולם העליון לעולם הזה". (שפת אמת, שם). המרגלים חטאו דוקא בשל גדולתם הרוחנית. מרוב עלייתם מעלה, שכחו הם שכל תכליתה של היהדות היא לחיות חיים נורמליים ומציאותיים מלאי קדושה, חיים של תורה ועבודה. בשל התנגדותם הנחרצת לדרך זו, גזרו רבני אותו הדור על עם ישראל להשאר בגלות, גזירה שהובילה למותו הטראגי של כל הדור ההוא במדבר.
אשר על כן, נסמכות פרשיות הפרשת החלה, נסכי המזבח והציצית לחטא המרגלים, פרשות אשר פותחות בהקדמה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". ע"פ הסבר השפת אמת, מנסה הקב"ה לנחם את המרגלים וללמדם שיש תחליפים טובים יותר לחיים הניסיים במדבר. במקום המן "לחם מן השמים", יוכלו הם לאכול "לחם מן הארץ", לחם פשוט ונורמלי ולרוממו בקדושה ע"י מצות הפרשת החלה. במקום הבאר הנסית, יוכלו הם לנסך יין על המזבח ולקדש את העולם הבהמי וכתחליף לענני הכבוד יוכלו הם להתעטף בציצית, בגד אנושי אשר אמור להזכיר לנו כאן בעולם המציאותי את הצורך לחפש משמעות רוחנית לחיי היום-יום "וראיתם אותו – וזכרתם את כל מצוות ה'".
זהו המסר הנצחי של סיפור המרגלים. בכל דור ודור, קמים גדולים אשר מנתקים את התורה מהמציאות. מתוך כוונות טובות וטהורות מתעסקים הם רבות ב"לחם מן השמים" ושוכחים את ה"לחם מן הארץ". פרשת המרגלים באה לתת לנו תזכורת שהתורה האמיתית והעמוקה היא זו אשר "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא …כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂותו" (דברים ל').