הזמן הספור
שלוש ספירות אנו מוצאים בתורה.
ספירת הנידה לטהרתה, "וספרה לה…", ספירת העומר, "וספרתם לכם…", ספירת שנות שמיטה ויובל, "וספרת לך…". בודאי יש לנו ללמוד מן הדומה ומן השונה אשר בספירות הללו.
הזמן חולף, ומה העניין לסופרו? ויתרה מכך, "גדול המצווה… וסופר" למה ציוונו ד' בכך?
הזמן נתפס אצלנו בשלושה ממדים : הזמן האקראי, הזמן הקבוע, הזמן הגלובאלי (הכללי). העולם כולו נתון בתוך זמן, היקום, בכללותו, בתוך הזמן הגלובאלי. זה מצבנו, אנו כלואים בתוך זמן, "כי אראה שמך מעשה אצבעותיך… מה אנוש כי תזכרנו…", השמים הם שעון ענקי, "ואנו, ימינו, כצל עובר…" . התחושה הזאת, הנוצרת מהיחס אל הזמן הכללי, מביאה את האדם לתחושת אפסיות, וכתגובה נפשית מכך, לצורך לאחוז בנצח. שתי התחושות הללו מסוכנות לאדם. המחשבה שאני תקוע בעולם שאני בו אפסי, או הצורך הפסיכולוגי להמציא איזה דבר שייתן תחושה של אחיזה בנצח, מביאים את האדם לייאוש מצד אחד, או לשיגעון גדלות מן הצד השני.
המצווה לספור את השנים לשמיטה וליובל, מכוונת לגאול את האדם מן הלחץ של הזמן הגלובאלי. כדברי ריה"ל בשירו: "עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד ד', הוא לבדו חופשי."
התנהלות האומה הישראלית בזמן שמיטה כפי המצווה עליה: שחרור האדמה והאדם המשועבד, וביובל, ביטול שעבוד הקניין והעבדות הבחירית – מראה בכך, למי שייך הכל. "כי לי בני ישראל עבדים…", " כי לי הארץ…". הזמן שייך לד' ואתה וחייך שייכים לד'. הזמן איננו חולף על ידך, אלא זורם בכל, ואף בך, אינך צריך לאחוז בנצח דמיוני, אתה מחובר אליו בעצם היותך, אתה אינך מאופס אל מול זמן כללי, שהרי מי שחפץ בזמן, שיהיה, חפץ גם בהיותך, בקיומך, בתודעתך ובמעשיך… "בטח בד' ועשה טוב, שכון ארץ ורעה אמונה"
כעת נוכל לפנות, אל הזמן החולף, הזמן ההשוואתי, הזמן של כאן ועכשיו. יש באדם שתי תחושות ביחס לזמן זה.
א': הזמן הקבוע – הזמן, כמו שעון שוויצרי, נקישה אחר נקישה, תקתוק אחר תקתוק. מהסתכלות זו, שוב עולה תחושה של אובדן המשמעות,להיוולד. "אין כל חדש תחת השמש…", "דור הולך ודור בא…", כנגד זה ספירת העומר, הימים החולפים אינם משאירים אותך באותה נקודה, אתה מתעלה. אחרי שהוציאנו ד' ממצרים, ועשה אותנו לו לעם, "ממחרת השבת" הזו, אין מחר שהוא כהיום. מעומר השעורים אל לחם הביכורים. ממאכל בהמה אל הלחם אשר לבב אנוש יסעד. מתחתית השעבוד לאדם, "ארמי אבד אבי…" עד "…כי באתי…והנה הבאתי…ביכורים." הנה אני עובד "אבי". הזמן, איננו חד-גוני בנקישותיו, למי ששם בו פעמיו, לתקן בו חסרונות, ולהמשיך המעלות, שלו ושל חבריו.
ב': הזמן האקראי – בני אדם המרגישים עצמם ילידי הזמן, שבויים בעולם של אירועים. אנשים מתבטאים כך, ביחס למה שקורה להם או סביבם: " זמנים קשים…" ומאחלים "עוד יבואו ימים טובים עלינו…". תחושת האקראיות, "אילו הייתי מאחר את הרכבת, מי יודע איך היו נראים חיי…?", "אם לא היינו נפגשים כאן במקרה, מה היו חיינו…?". חוויית הזמן, המלווה בתחושת החמצת שעה, או אירועים חווייתיים, נעימים ולא מתוכננים, נותנים תחושה, של חיים על "שולחן ביליארד". ככדורים המתנגשים זה בזה, אירוע רודף אירוע, מכה, אכזבה, הצלחה וסיפוק. האם אנו בשליטה בתוך "הרולטה" של אירועי הזמן? התשובה נמצאת, בספירת הטהרה. הטומאה היא מקרית, באה במקרה. וכך גם החטא, ברוח שטות, אך ניתן לסלקם, בשליטה. הטהרה היא כוונה מודעת, צעידה עקבית יום יומית, בהדרכה א-לוקית, וכך גם התשובה מחטאים.
אל מול תחושת "הכאוס" חוסר הסדר, הבלבול והמקריות, שהאדם בפחדנותו ובייאושו אומר: "אלה החיים, זה גורלנו" , באה ספירת הטהרה, להביא סדר יסודי, ובסיסי. "שלושה שותפים הם באדם", "בנים אתם לד' א-לוקיכם…".
תדע כל אם עברייה, אשר תספור לטהרתה, שלא את ילידי הזמן מביאה היא לעולם, אלא זרע ברך ד', בני אל חי. אנו בניה ובנותיה של אם זו, של אומה כזו, שהסדר הא-לוקי והטהרה, הם נר לרגליה, ידוע נדע, שלא במקרה נולדנו ולא אקראי מזלנו, כי אם בקדושה, בשליחות באנו, מראשית חיינו. על כן, לא בקרי נלך, אלא נחיה במצוות מחיינו, נישמע למשמיענו, "והתקדשתם והייתם קדושים, כי אני ד' מקדשכם…"
שלוש הספירות המצוות עלינו, מפתחות בנו את יכולת העמידה, אל מול נחשולי הזמן, מעודדות אותנו לצעוד בבטחה בין משעולי הזמן ותעתועיו, להעלות מתוך עומק הכרתנו ונשמותינו את הנצח, ולהשקות עד רוויה, את שדות החולף.