תקומת ישראל וספירת העומר

…ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ – הוי אומר בזכות מצות העומר… לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם : כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר… לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר…"(מד"ר ויקרא כ"ח). זכינו בדור האחרון לחזות בעינינו בירושת הארץ בתקופת ספירת העומר, כשם שרמזו חז"ל במדרש הנ"ל. על זכות זו אנו מודים בימי ההודאות החלים בתקופה זו – יום העצמאות וחג ירושלים. מהי סגולתה המיוחדת של הספירה? כיצד נותנת היא לנו כח לשוב ולרשת את א"י?
ספירת העומר מחברת היא בין חגי גאולת מצרים: החל מחג הפסח, המציין את גאולתנו הפיזית ועד לשיאה של הגאולה – בחג השבועות, המציין את גאולתנו הרוחנית. ממילא, מסתבר שערכו הרוחני של חג השבועות גדול מזה של הפסח. ברם, אם כך הוא הדבר, הרי שעלינו לעיין בשיאה של עבודת המקדש בחג השבועות, קרבן שתי הלחם:  " מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא כג, י"ז). קרבנות חג השבועות, הינם קרבן הציבור היחיד המוקרב עם חמץ. מקשה על כך הזוהר הקדוש (ח"ב, קפג. בתרגום חפשי) "בפסח יצאו ישראל מלחם החמץ בגין כבודו של המצה. עכשיו (בחג השבועות) כשזכו ישראל ללחם העליון, האם לא ראוי היה שיתבטל החמץ ולא יראה כלל ?! ומדוע קרבנו הוא חמץ, ועוד שביום זה התבטל יצר הרע ?"  מדוע דוקא ברגע השיא, מקריבים אנו את החמץ ?
"הקרב נגד החמץ" אותו מנהלים אנו לאורך תקופת הספירה, מקביל לדרך ההתמודדות הנכונה עם יצה"ר, שהרי יצה"ר הוא השאור שבעיסה (ברכות יז.). זהו קרב דו שלבי הפותח במלחמה חזיתית נגד החמץ בחג הפסח ומסתיים בהקרבתו על המזבח בחג השבועות, וכך ממשיל זאת הזוה"ק (שם) "משל למלך שהיה לו בן יחיד שחלה. יום אחד התאווה לאכול. אמרו לו הרופאים : יאכל בן המלך מאכל רפואה זה, ועד שלא יבריא – לא ימצא כל מאכל ומזון אחר בבית. כיוון שאכל בנו אותה הרפואה, אמרו לו הרופאים : מכאן והלאה – יאכל כל אשר ירצה ולא יזיק לו כלל". בתחילת המאבק עם היצר, חובה עלינו לגרש כל חמץ, כל דבר חולין אשר יש בו חשש ולו ב"משהו" של יצר הרע. אמנם, לא בכך תם המאבק. זהו רק שלב הגמילה הראשוני מיצה"ר. החירות מיצה"ר תגיע דוקא בשבועות, כאשר נגיע למדרגה בה לא נצטרך לחשוש יותר מיצה"ר. לא נצטרך לגרשו מביתנו, כיוון שנקבל את הכח, לאחר כל ימי הספירה שטהרתנו מכל קליפותינו וטומאותינו,  לקדשו ולהקריבו על גבי המזבח. נצחון מוחלט על יצה"ר אינו מושג בבריחה והסתגרות כבפסח, אלא בשליטה ופתיחות כבחג השבועות, יום בו אין אנו חוששים כלל מהחמץ ומיצה"ר, אשר הופכים בעצמם לקדושים וכדברי חז"ל (משנה ברכות ט' ה') "בכל לבבך: בשני יצריך , ביצר הטוב וביצר הרע".
מעבר זה בין שני שלבי המאבק ביצה"ר הוא אחד מסודות ויסודות עבודת ה'. "שארי בפירודא וסיים בחיבורא" – מתחיל בהפרדה ומסתיים בחיבור. רק אם יודעים להבדיל בין קודש לחול בתחילת השבוע, ניתן לקדש על היין בשבת. קידוש החול אפשרי רק אם יודעים בראש ובראשונה להיבדל ממנו. כל עוד לא מבינים את ההבדל התהומי שבין חמץ למצה, קודש וחול, גוף ונשמה, לא ניתן לחברם ולרוממם.
מעבר זה בין שני סוגי עבודת ה', הוא בדיוק המעבר שבין תורת הגלות לתורתה של א"י. תורת הגלות היא תורת הצמצום. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". צרתה של הגלות, מעבר לסבל הפיזי של עם נשלט, הינה הניתוק של עם מכוחותיו הטבעיים – מארציותו. יהדות הגלות היתה מקושרת מאוד לאלוקות, אך מנותקת ברובה מטבעיות החיים. חלק מובנה מתהליך של חזרת העם לארצו – למצבו התקין והנורמלי, הינו חזרה לכוחותיו הטבעיים. תהליך זה מתואר על ידי הרב קוק זצ"ל באורות התחייה :  "היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצידו הכעור … לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו. הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה … הננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו … הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חירותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש … גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים … כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים … " (אורות התחייה, ל', ל"ג). על מנת לשוב לארץ ישראל, שומה עלינו לחזור לחיי תורה באופי המותאם לתורת א"י – תורת הרחבת החיים, תורה בה גם את החמץ ניתן לקדש ולהקריב על המזבח.
אל לנו לזלזל בתורת הגלות. לא ניתן להגיע לשבועות ללא מהלך הפותח בחג הפסח. לא ניתן להגיע לקידוש ללא הבדלה. זהו תפקידה של מצוות העומר. "ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ – הוי אומר בזכות מצות העומר". הספירה חורזת את פסח ושבועות לרעיון אחד של השלמה רוחנית, של מעבר מתורת הגלות לתורת א"י, מעבר אותו מציינים אנו בחג עצמאותינו.
בעל השפת אמת, האדמו"ר מגור , חזה עוד לפני כמאה ועשרים שנה את בואו של חג זה. לכל אחד משלושת הרגלים, ישנו חג מקביל מהתושב"ע אשר כנסת ישראל תיקנה כנגדו. "…ע"י כוחן של בנ"י בקבלתם היו"ט כראוי. נשאר מכל יו"ט רשימה בכנס"י. ובכח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. וחנוכה הארה מחג הסוכות. ופורים מחג השבועות. ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (חנוכה, תרמ"א). אלפיים שנה חיכינו לחג זה היונק כוחו מחג הפסח. כנגד חג חירותנו מהתושב"כ, זכינו בדורנו לחג החרות מהתושבע"פ, חג הנופל מיד לאחר הפסח ובתוך ספירת העומר, שכאמור, יש בה כח לירושת הארץ.  יתכן וגם יום ירושלים הינו חלק מחג זה היונק את כוחו משביעי של פסח, גמר הגאולה הפיזית.
הבה נהפוך חגים אלו לחגי התושבע"פ ממש, כחזונו של השפ"א. רק אם נשכיל לחברם לקודש, לקבעם כימי הלל והודאה, רק אם נברך את הקב"ה בהשתפכות הנפש על הניסים האדירים אותם זכינו לראות בדורנו, נזכה להפוך חגים אלו לנצחיים כחלק מלוח השנה של נצח ישראל.