נקמת שמעון ולוי

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ…
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי"
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בהבנת נקמת שמעון ולוי באנשי שכם. ע"פ שיטת הרמב"ם בהלכות מלכים, היתה הנקמה מוצדקת, שהרי אחת משבע מצוות בני נח הינה להעמיד דיינים ולשפוט משפט צדק, ומאחר ולא עשו כן אנשי שכם נתחייבו כולם במיתה.
הרמב"ן לעומתו, טוען שנקמת שמעון ולוי היתה חטא חמור. עובדה היא שיעקב מסתייג קשות ממעשיהם – "עכרתם אותי להבאישני". לא זו בלבד אלא אף בברכות לבניו בפרשת ויחי, מקלל אותם יעקב : "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי…ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". ע"פ הרמב"ן , לא היתה כל הצדקה לטבח זה, שהרי לא נתחייבו כל אנשי שכם במיתה כיוון שלא הרעו כלל לבני יעקב, ואולי אף היה סיכוי שהיו הם חוזרים בתשובה .
מחלוקת זו בין גדולי ישראל, מנסה ליישב המהר"ל מפראג, ב"גור אריה" – פירושו על התורה. יש לבצע חילוק בין נקמה פרטית לנקמה כללית. לאומה, יש לגיטימציה מלאה לנקום על כל עוול שנעשה לה , בעזרת צבאה, כמובן.  אנו מוצאין כן במלחמת מדין שנאמר שם "צרור את המדיינים, כי צוררים הם לכם". אע"ג שמן הסתם יהרגו במלחמה זו גם חפים מפשע מהאומה המדיינית, צווינו על הנקמה באומה זאת, כיוון שיש כאן מלחמה בין עמים. אכן, מצאנו ציווי של "כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום" אך אין זה אלא במקרה שלא פגעו הם בישראל במאומה.
נקמה פרטית , לעומת זאת, אסורה היא ופסולה. יוזמה פרטית זו של נטילת החוק לידיים – אותה גינה יעקב בחריפות.
זוהי ההבחנה הנכונה, אותה מנחיל לנו המהר"ל.  נקמה הבאה מצד כוחות הצבא הרשמי של עם ישראל הינה נקמה לגיטמית ולעיתים אף הכרחית כאשר פוגעים בעם ישראל והורגים מבניו ובנותיו. ברם, נקמה פרטית היא פסולה. כל יוזמת נקמה אשר לא באה מסמכות האומה, כי אם מנטילת החוק לידיים,  היא פעולה של חילול ה'. על פעולות מעיו אלו אמר יעקב : " עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ". על אותם נוקמים קרא יעקב : "כלי חמס מכרותיהם. ארור אפם כי עז ואברתם כי קשתה".