בין סולמות לחלומות

במאמרים רבים ניסו הכותבים למצוא את הקשר בין חורבנן של מגדלי התאומים לבין חטאם של  בני דור הפלגה. את האסון הגדול ליוו פרשנויות רבות כשבמרכזן התחושה שמדובר  במכת מחץ לשחצנות וליהירות האנושית שבאה לידי ביטוי בעוצמה אותה שידרו המגדלים. אולם, אף על פי כן, בניינים גבוהים המעוצבים להפליא ממשיכים להבנות. עולם שלם של גורדי שחקים ממחיש את עוצמתו וגדלותו של האדם. אך האם,  בכל פעם שגורד שחקים חדש חותך את קו הרקיע, ומתנשא אחר כבוד לגבהי שמיים, אנו מצווים לשאול: היש כאן חטא?! האם נקטה האנושות בצעד אסור?! האדם המודרני מתהדר פעמים הרבה במשפט: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים".
מעניינת העובדה שאף על פי כן, המילה המנחה בפרשה היא 'ארץ'. : "כל הארץ" (י"א, א'), "בארץ שנער" (ב'), "פן נפוץ על פני כל הארץ" (ד'), "על פני כל הארץ" (ח'), "שפת כל הארץ", "על פני כל הארץ" (ט') ועוד. [וכבר האריך בדבר הפרו' יהודה אליצור ז"ל]. בכך רוצה הכתוב להדגיש שעל אף המאמצים הכבירים להגיע לשמיים, התבוסס הדור הוא עמוק בארץ. הבנין התרומם, עוד קומה נוספה, אך האנושות נותרה מתבוססת בכישלונה: ארצית, חומרית, נעדרת יעוד וחזון. כך, ה' לועג לבני הדור ההוא: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל (י"א, ה).
בפרשת השבוע שלנו אנו פוגשים בתמונת הראי של פרשת נח: "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". לא ניתן להתעלם מההקבלה: "וראשו בשמיים" לעומת "וראשו מגיע השמיימה". מה ההבחנה בין סולם יעקב לבין מבנה הפאר של אנשי דור הפלגה?
דומני  שההבחנה העקרונית טמונה בשאלת המטרה, הרעיון שעומד בבסיס מעשה הסולם. מה עמד במרכז התודעה של אנשי  דור הפלגה? 'האני' הפרטי, האישי: "נבנה לנו". היה זה מהלך כוחני שנועד להדגיש את גדלותו של האדם.
קריאת הפסוקים מעוררת את הרושם שבניית המגדל נועדה גם  כדי לקרוא תיגר על ה'. בכל מקרה, הכתוב לא מציין חזון, רעיון, חלום.
סולם יעקב הוא סולם החלומות. תמצית ההוויה האנושית היא בהצבת חזון נשגב. השאיפה שלא להסתפק במקום בו אני נמצא.
המציאות מוכיחה שלא רק שרוב האנשים נמצאים על הקרקע, רובם כבולים לקרקע, למציאות בה הם חיים. היכולת לשנות ולהשתנות, לחלום, קטנה. בניית מגדלים גבוהים לא מנתקת את האדם מן הארץ. להיפך. היא מאפשרת לו להתחמק מבניינו של חלום אישי באמצעות בריחה אל עבר מגדלי   עץ ואבן.
אל מול המגדל הבנוי לתלפיות עומד סולם עץ, רעוע. אך, העולה בו הוא חולם גדול!
בכוחם של בעלי החלומות להוביל את המציאות לכלל מימוש החזון. ספר הכוזרי פותח בחלום. ריה"ל מבקש להדגיש שלכל אחד יש משאת נפש כמוסה והיא מבקשת להתפרץ, להתממש (וע' גם במורה הנבוכים לרמב"ם, חלק ב', פרק ל,ו ואילך).
רבים, בקשו ללמוד מחלומו ומסולמו של יעקב. בשונה מאנשי דור הפלגה, סולמו של יעקב מבטא כמיהה, שאיפה, להגיע לשמיים. לעומתו, אנשי דור הפלגה חשבו שהם כבר בשמיים, "וראשו בשמיים". מרגלא בפומיה,  שעלינו ללמוד מסולם יעקב שלא להתבוסס בארץ. הרגליים – בארץ, והראש – בשמיים.
עיון לשוני מגלה סוד גדול. באומרי: "נסעתי תל אביבה" כוונתי לומר: "נסעתי לתל אביב". אם נכונים הדברים, הרי שכוונת הפסוקים באומרם: "סולם מוצב ארצה" היא שהמקור, ה'רגליים', ב…שמיים!
הכח המניע את יעקב הוא המימד הרוחני. נקודת המוצא של יעקב היא שמימית. משם, השתלשלו האידיאלים הגדולים למציאות, לארץ. ועתה, מוטלת עלינו משימה: להשיבם לשמיים. לא להניח להם להיות ארציים, מנותקים משורש רוחני ורעיוני, לא להניח להם להתבוסס במציאות חומרית רדודה ונמוכה.
כך מתבארים הדברים בביאור המשנה במסכת אבות: "הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר (ירמיה י"ז) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר (ירמיה י"ז) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (פרק ג', משנה י"ז).
האדם דומה לאילן. יש בו שורשים וענפים. הפירוש הרגיל רואה ברגליים גזע ובראש  את צמרת האילן. אולם, מפרשים אחרים רואים בראש ובשיער את השורשים, ובידיים וברגליים את הענפים – איברים המסמלים התפשטות, התרחבות, של המעשה האנושי (עי' בהרחבה בספר 'מדרש שמואל').
הגדרת הראש כשורש האדם, רומזת על המקור האלוקי, הרוחני,  ממנו אנו שואבים את חלומותינו
בניינים גדולים עלולים להתגלות כמגדלי קלפים. ברגע אחד הם הופכים לערימת עפר. סולמות רעועים מתגלים כיציבים, כשחלום ואמונה, חזון ותקווה נמצאים בבסיסם.