עיזבו את רבי זירא

 רק דבר אחד אני מבקש: עיזבו את רבי זירא! הוא בוודאי לא אשם בכך שה`ראש` של אמותינו בתקופת חז"ל היה שונה לגמרי מראשן של כמה מבנות-בנותיהן. הן היו מוכנות להחמיר על עצמן גם במקרים גבוליים כדי לוודא שרמת הטהרה בישראל לא תרד, ושמקרי ספק לא יוכרעו לקולא ללא הצדקה.
 קראתי בעיון רב את מאמרם של גב' שמעון וד"ר רוזנק שהתפרסם במוסף השבת שעברה, וחשתי ייסורי מצפון, לו הייתי מגיב בזמן יתכן שהייתי יכול למנוע את הפרסום המיותר: דבריהם, שרובם התפרסמו כבר באינטרנט, היו שמורים אצלי במחשב כבר שבועות רבים, וגילוי אוזנם של המחברים על השיבושים שבדבריהם היה עשוי אולי למנוע את הפרסום ב'הצופה'. ידוע שמבחינת ההשפעה הציבורית אינה דומה קריאת הדברים באינטרנט – לפירסומם על גבי דפי עיתון מכובד, פרסום שנותן לקורא רושם של רצינות ואחריות, כביכול עברו על החומר כמה וכמה חכמים ועורכים ודאגו שייכנס למאמר המודפס רק חומר מנופה עובדתית והלכתית. אך זהו בדיוק מה שלא קרה, ובתוך מעט הבר שבמאמר מצוי הרבה מאוד תבן, כפי שיוכח להלן.
ונתחיל עם העובדות: סוגיות טהרת הנידה והזבה הן מהסוגיות המסובכות ביותר בתלמוד, והן מורכבות מדעות שונות של תנאים, אמוראים, גאונים וראשונים, שהביאו כבר קדמוני-קדמונים למסקנה שאי אפשר לצאת מהסוגיא הזו ב'שורה תחתונה' נוחה ומקילה, וכדי לקיים ברמת ודאות מינימלית את הלכות הטהרה בהן אנו מחוייבים מן התורה – אין אלא 'ליישר קו', ולבטל למעשה את ההבדל הקיים מעיקר הדין בין טהרת 'נידה' לטהרת 'זבה'. כאן טעו הכותבים טעות גסה ראשונה, כאשר הם מתארים את המצב היום כאילו אשה הסופרת "ז' נקיים" שומרת על 'מסורת' שיש לשבת על טיפת דם כ'זבה' (ז"א 5 ימים ועוד 7 ימים 'נקיים') – למרות שהיא רק 'נידה' (שיכולה לטבול כבר אחר 7 ימים); האמת שונה לחלוטין – בגלל הספיקות המרובים שהתעוררו במשך הדורות (כבר מתקופת חז"ל!) לגבי ההגדרה מי היא 'נידה' ומי היא 'זבה' – לא נותרה למעשה לפוסקים ברירה אלא להודות בעובדה המצערת שכל אשה שנטמאת היא ספק 'נידה' ספק 'זבה', ובלתי-אפשרי לומר בוודאות שאשה פלונית כרגע היא רק 'נידה' ולא 'זבה'. רק במקרים שהיה לאשה דימום קל מאוד (כעין 'טיפת דם כחרדל' [=כגודל הגרגיר הזעיר של צמח החרדל]) לאחר לידה או כעבור שבועות רבים שהאשה לא 'ראתה' – יתכן שניתן היה לקבוע שהאשה הזו היא אכן 'נידה' ולא 'זבה', וגם במקרים בודדים אלו נהגו אמותינו כבר לפני מאות שנים להחמיר ולהחשיב את עצמן כ'זבות' ולא כ'נידות', כדי לא להסתבך בספיקות. 'חומרא' זו קיבלה גושפנקא של פוסקי כל הדורות, נכנסה ל'משנה תורה' של הרמב"ם וכסעיף ב'שולחן ערוך', ואותה כבר אין שום אפשרות גם לגדול-שבגדולים להזיז ממקומה, כפי שיודע כל מי שיש לו הבנה מינימלית בדרכי הפסיקה; ההתחבטויות שנתחבטו בנושא זה תנאים ואמוראים, שמעט מהן הובאו במאמר, רק מחזקות את השורה התחתונה המקובלת פה אחד ע"י כל פוסקי הדורות, ללא יוצא מן הכלל [!] – על כל אשה להיטהר כ'זבה' ולא כ'נידה'. ומה עושה ד"ר רוזנק עם דברי הרמב"ם המפורשים שאין לשנות הלכות אלו 'לעולם'? יש עצה! לדעתו 'אולי מוצפן במילים אלו מסר כלשהו: גם עבד נרצע עובד לעולם ומשתחרר בזמן היובל… האם אין כאן רמז שיבוא זמן השחרור מהתקנה?' והקורא הנבוך אמור להבין שהרמב"ם אמר 'ככה' – והתכוון 'ככה', והשאיר בדבריו רמז שקלט אותו רק ד"ר רוזנק, שבבוא הזמן יאיר את עיני תלמידי החכמים שבכל הדורות בכוונתו האמיתית של הרמב"ם.
העקרות ההלכתית
עובדה נוספת: המחברים (ה'מראיינת' וה'מרואיין') מביאים את בעיית 'העקרות ההלכתית' כנובעת מהחומרא הנ"ל; רק אחרי שורות רבות הם 'מודים' שקיים היום פתרון הורמונלי זמין ופשוט לרובן ככולן של הנשים הסובלות מבעיה זו. אם כן מה הבעיה? מסביר ד"ר רוזנק: 'היכן מצינו שצריך לקחת תרופות לשם קיום המצוות?' ולכן צריך לדעתו לדון בימינו בביטול 'חומרת רבי זירא'. ואתה לא יודע אם לצחוק או לבכות: האם זו גישה רצינית לנסות להוביל מהפכה הלכתית, לשכנע שיש צורך לשנות שינוי משמעותי בדיני הטהרה כפי שהם קיימים לפחות 1500 שנה (גם לו היו ההנחות ההלכתיות הנ"ל של המחברים נכונות), רק בגלל הסברא ש'לא מצינו שצריך לקחת תרופות לקיום מצוות'? גם לנשים המעטות שקיימת לגביהן הוראת-נגד לטיפול ההורמונלי – נמצאים בדרך כלל טיפולים אחרים זמינים, כך שאפשר לומר שבעיית 'העקרות ההלכתית' כמעט שאינה קיימת היום. אז על מה מדבר הרופא הכותב?
טעות גסה נוספת במאמר היא הקביעה שדין 'טבילה בזמנה מצוה' גורם לכך שטבילה 'מאוחרת' של הנידה (אחרי ז' הנקיים ה'מיותרים') גורמת לטבילה להיות רק מדרבנן. חס ושלום! כל עוד האשה לא טבלה, גם אם טבילה מאוחרת, היא אסורה מדאורייתא לבעלה ללא צל של ספק; אלא שאין 'מצוה' מעיקר הדין בעצם הטבילה באותו ערב. כל ההלכות האלו עוסקות ביישום המעשי של דין תורה, ולא ב'מנהגים', וקיימים במאמר כמה וכמה משפטים מטעים העלולים לטשטש חלילה את חומרת חיוב הטבילה אצל חלק מהקוראים והקוראות, וזהו עניין חמור בפני עצמו.
ועוד חוששים המחברים לאיסור 'בל תוסיף' (שקיים לפי זה בכל הדינים מדרבנן המוסיפים איסור או חיוב על דין דאורייתא! ברור שזה הבל), ולתקלות שיקרו כאשר יבנה בית המקדש ונשים לא תדענה אם ומתי להקריב את קורבנן (שהרי רק 'זבה' שנטהרת מקריבה קרבן, ולא 'נידה'); וזו לדעתם סיבה לשנות היום הלכות בישראל! מה אומר ומה אדבר. ועוד טעות הלכתית גסה: בניגוד לדברי הכותב – 'דם זיבה' אינו רק 'דימום בין- ויסתי חשוד', ופוסקי ההלכה, שמקובל עליו שהם אלו שאמורים להכריע בספיקות בענין זה, כבר פסקו את פסקם (לפני מאות בשנים!) שעל כל דימום קל חייבים לספור שבעה נקיים. אז על מה נשאר לדון?
פגיעה בשמירת ההלכה
יש עוד הרבה מה להעיר על מאמר זה, אבל אשים קנציי למילין. רק דבר אחד אני מבקש: עיזבו את רבי זירא! הוא בוודאי שלא אשם בכך שה'ראש' של אמותינו בתקופת חז"ל היה שונה לגמרי מראשן של כמה מבנות-בנותיהן. הן היו מוכנות להחמיר על עצמן גם במקרים גבוליים כדי לוודא שרמת הטהרה בישראל לא תרד, ושמקרי ספק לא יוכרעו לקולא ללא הצדקה; והיום 'מדריכת כלות' ידועה מדריכה את כולנו (לשם שמים כמובן) שניתן להפחית בחומרתן וחשיבותן של הלכות מפורשות!
המחברים בסוף דבריהם מודים בעובדה שאי אפשר היום לשנות את ההלכה. אז מה הרווח בפרסום הדברים? 'להעלות את הנושא למודעות הציבור'. במילים פשוטות: לקחת בחשבון שזוגות עם מחוייבות-מוגבלת להלכה יסיקו מתוך הדברים שגם בנושא רגיש זה 'הרבנים' מחמירים חומרות מזיקות, פוגעות, לא מוצדקות, ואין אלא לחזור להלכה התנ"כית המקורית, והכל יבוא על מקומו בשלום. כולנו מופנים ע"י הכותבים לעיין בספריהם של פרופ' ברקוביץ ופרופ' גילת העוסקים בתולדות ההלכה, ולהבין משם שלעיתים 'התפתחות ההלכה' אינה מתאימה למה שהיה רצוי שיהיה בעיני כמה חוקרים. אך הכיוון הזה אינו חדש: מאז ומתמיד היו כאלו שביקשו להקל ולקצץ בהלכה, ובכל דור ודור הנושאים והדוברים משתנים – אבל המגמה נשארת; רווח והצלה יעמוד לטהרת המשפחה כהלכה בעם ישראל גם בעקבות מאמרים מסוג זה, שאינם מוסיפים דבר, אבל עלולים לפגוע קשה בנאמנות להלכה של רבים וטובים מעמנו, ועל כך אני מיצר. טוב היה לו למאמר זה שלא נברא משנברא.