בזכות נשים צדקניות- להיות בלנית בימי קורונה

ערב. שקיעה בגווני זהב מעטרת את האופק.
אני בדרכי למקווה , פוסעת בצעדים מתונים, הרחובות ריקים מאדם. שאון החיים בימים אלה ,נעצר אחרי
דלתות הבתים.
מציצה בשעון, נבעתת ממראה עיני ומחליטה לעבור לריצה. קבעתי עם טובלת ואני חייבת להספיק לחטא
(שוב) את המים והמשטחים לפני שהיא מגיעה.
הריצה במעלה התלול מביתי אל ביתי השני( או הראשון, תלוי את מי שואלים…) אינה פשוטה גם בימים
כתיקונם ובימים אלו שמסיכה מכסה את פני על אחת כמה וכמה.
מגיעה למקווה חסרת נשימה ומהרהרת באבסורד שדווקא האביזר שאמור לסייע לי להמשיך לנשום , גורם
לנשימתי להעתק.
אין זמן להסדיר את הנשימה וגם לא להרבות בהרהורים , עבודה רבה לפני ואני חייבת להספיק הכול לפני
שע' מגיעה. מסיימת את מלאכת החיטוי ומהרהרת ב' ובמסירות הנפש שלה . ע' ביקשה לטבול ראשונה ,
אני כמעט התעלפתי כששמעתי שהיא רוצה לטבול . ע' היא בקבוצת סיכון, גם בימים כתיקונם אני מקרצפת
את המקווה לקראתה . לא העליתי בדעתי שהיא תגיע לטבול בימי הקורונה . ע' שומעת את תמיהתי
בטלפון ומסבירה לי שהיא רוצה ילדים ומי יודע , אולי דווקא עכשיו זו עת רצון.
ע'מגיעה עם חיוך על הפנים ,מחטאת היטב את הידיים בעמדת החיטוי, ונכנסת ישר לחדר הטבילה. כש ע'
מכוונת בברכה אני מכוונת (בדמעות) שלא נתראה במקווה במהלך 10 החודשים הקרובים.
מחטאת שוב את המים והמשטחים ובזמן שנותר עד להגעתה של ג'אני מהרהרת במסירות הנפש שלה.
ל ג'אין רישיון נהיגה היא מגיעה ברגל מישוב אחר. הדרך מפחידה וחשוכה לא פעם היא פוגשת בדרך
חיות בר. תנים שועלים וגם עדר חיות גדולות שאף אחת מאיתנו לא הייתה רוצה לפגוש בסמטה חשוכה
ושלא ראוי להזכירן בהקשר של טהרה… ג' שבדרך כלל מקדימה להגיע , מאחרת. אני מתחילה לדאוג.
הטלפון שלה אינו זמין. מה שמגביר אצלי את החששות . צלצול טלפון מבהיל אותי עוד יותר . על הקו ח'
השומר בשער "יש כאן משהי בשם ג' שאומרת שהיא בדרך למקווה את מכירה אותה?" .ח' לא מבין מדוע
אני פורצת בצהלות שמחה. לכי תסבירי לו…

ג' מגיעה בריצה והתנצלות על האחור. היא לא רצתה לספר לשומר לאן מועדות פניה הוא לא הסכים להכניס
אותה לישוב. בסוף היא נכנעה וסיפרה לו. הוא מאד נבוך ואפשר לה לעבור. אני לא מספרת לג' שהטובלת
הבאה היא ש' אשתו של ח'.  ג' טובלת, וכשהיא מתלבשת אני מנצלת את הזמן להתקשר לש' ולבקש ממנה
לטבול אחרונה . ש' שמחה מאד מהבקשה שלי לאחר את שעת הטבילה שלה . היא ספרה לי שח' שומר

בשער , הוא אמנם לא יחזור עד שעת הטבילה החדשה שקבענו. אבל היא לפחות תספיק להשכיב את
הקטנים ותנסה להתחמק מהגדולים. אני מתאפקת לא לספר לש' שלח' יש קשר ישיר לאחור שעת הטבילה
שלה…
אני מחטאה שוב את המים המשטחים והמעקים ויוצאת למדרגות להמתין לא' . א' מגדירה את עצמה
חילונית , בעלה חוזר בתשובה. הקשר בין מקווה לחיצוניות של א' רחוק כרחוק מזרח ממערב ( בלשון
המעטה) כשהיא מתקשרת לתאם תור היא מספרת לי שאמא שלה התחננה אליה שתוותר על הטבילה אך
הפעם הזאת בגלל הקורונה, אך היא נחושה לא לוותר. "אני מרגישה יותר צורך לטבול ולהיטהר דווקא
בתקופה הזאת"
א' יוצאת ואני ממהרת להכין את המקווה להגעת הטובלת הבאה . וכך גם לקראת הטובלות הבאות .כל
טובלת וסיפור מסירות הנפש שלה.
כשש' מגיעה לטבול השעה היא כבר אחרי חצות . אני מחטאה את הכול בפעם האחרונה הערב לקראת יום
המחר.
אני חוזרת הביתה לאיטי , הרחוב ריק לחלוטין עכשיו הד הפסיעות שלי מפר את הדממה. אפילו גורי הכלב
שנובח עלי תמיד בדרכי חזרה מהמקווה, ספון עתה במלונתו.
השלווה מסביב גורמת לי להרהר בדורי דורות של נשים יהודיות שמסרו את נפשן במהלך הדורות על
טבילה. במסתרים ובמערות בימי המרד ברומאים , בימי האינקוויזציה בספרד, בימי הפרעות ועלילות הדם ,
במחנות באירופה, בסתם ימים שבהן יהודיות חפרו בקרח בכדי לטבול .
מהרהרת בסבתות הפרטיות שלי, שאני נושאת את שמן שטבלו בהיחבא במרתפים בעיר האנוסים משהד
שבאירן.
חושך מסביב, תאורת הרחוב כבתה. אני צועדת באפילה ונושאת בליבי תפילה
אלוקים צבא-ות שוב נא , הבט משמים וראה… ראה את מסירות הנפש של בנותיך , הגיע העת "בזכות
נשים צדקניות עתידים להיגאל".
ופתאום מתוך החשיכה עפות מולי שתי גחליליות כמרמזות לי שאחרי החושך יגיע בע"ה האור ובראשי
מתפזם הפזמון: "ענווים הגיע זמן גאולתכם".