עונות וזמני הפרישה (ארוך… :)) (טהרת המשפחה)
שאלה
תשובה מאת הרב ראובן זכאים - פוסק הלכה, מדריך חתנים, יועץ
שואלת יקרה!
שלום רב!
אכן, ישנו מנהג שכזה לחשוש לאור זרוע גם בווסת שאינה קבועה. אולם טרם הבנתי מהיכן יצא לך ש"בכל" ספרי ההלכה הידועים מצריכים לנהוג כך. צריך לזכור שחומרת האור זרוע, אותה כתב בהלכות נדה שלו (סי' שנח), שצריך לפרוש מאשתו גם בעונה שקודם לראייתה, דהיינו שאם ווסתה ביום צריך לפרוש ממנה מהלילה שלפניו, ואם וסתה בלילה צריך לפרוש ממנה גם ביום שלפניו, אותה נהגתם לענין העונה בינונית. נותרה בגדר חומרה ואינה מעיקר הדין. שכן מרן השולחן ערוך והרמ"א לא הזכירוה כלל. ויתירה מזו כתב המהרש"ם (שו"ת ח"ג סימן רנח) שאף האור זרוע מודה שדי לפרוש באותה עונה, אלא שכתב בשם מורו ש"רגילים" לפרוש כ"ד שעות. כלומר רק העיד על המנהג שנהגו ולא כתב כן מן הדין. (אם כי אני לא מזלזל חלילה במנהגים). וכן משמע מהב"ח, שכתב דראוי להחמיר "שלא מן הדין" [כלומר לפנים משורת הדין]. והטעם, שמא תראה עם הנץ החמה ותהיה סבורה שראתה בסוף הלילה אך לפי האמת ראתה בתחילת היום. או שראתה בתחילת היום אך היא לא ראתה אלא בסוף הלילה.
כאמור, מרן רבי יוסף קארו, בבית יוסף דחאה מכל וכל, וכתב בשם האגור שהיא חומרא יתירה. ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן קפד, סעיף ב) פסק במפורש שאם הוא ביום פורש ממנה ביום ומותר מיד בלילה שלאחריו ואם הוא בלילה פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו. וגם הרמ"א לא הזכירה. והט"ז גם תמה כיצד החמיר האור זרוע על מה שמפורש בתלמוד לקולא. ובתורת השלמים (שם סק"ו) כ' שודאי אין להחמיר כלל כהאור זרוע. [אלא כהרי"ף הר"מ והרא"ש הרשב"א והראב"ד הטור רבינו ירוחם והסמ"ג וסמ"ק ושאר גדולי הפוסקים, דודאי אין לזוז מדבריהם ומדברי הפוסקים ומפסק המחבר, ובפרט שווסתות מדרבנן]. וגם החכמת אדם (כלל קח, ג), והחוות דעת (ביאורים סק"ג), השאילת יעבץ (ח"ב סס"י), בית לחם יהודה (סק"ב), התפארת צבי (ססק"ב), ערוך השולחן (כאן), והזבחי צדק (לסימן קפד) וכן פסק מרן הגר"ע יוסף שליט"א בטהרת הבית (עמ' נז) שאין צורך לחוש לאור זרוע. וגם בנוסח האור זרוע עצמו הנדפס מחדש משמע שזו חומרא בעלמא.
מאידך, יש אכן שצידדו כחומרת האור זרוע:
אמנם הב"ח כתב טעם לדברי האור זרוע, וכתב שאין ספק שכך היתה קבלה בידו מפי הזקנים, לכן "ראוי לנהוג" בחומרא זו. וכ"כ הש"ך לבאר שיטת האו"ז שלא בא ח"ו להוסיף על הש"ס, אלא שבהיות ואין לאשה שעה קבועה ביום או בלילה בו היא רואה נמצא שכל היום (או כל הלילה) נחשבים כשעת ווסתה. וצריך לפרוש בלילה שלפניו כדין עונה "הסמוכה" לווסתה. וכ"כ קיצוש"ע (קנה, ב), דרכי תשובה (סק"ט בשם מלבו"ט והחתם סופר). (אמנם בגליון רעק"א על השו"ע (סק"ג) לא תמך בהבנה זו). וכן פסק החתם סופר (חיו"ד סימן קעט), וכ"כ בשיעורי שבט הלוי (עמ' כא- כב) שנהגו לחוש לד' האו"ז.
גם לפי הבן איש חי משמע שמדובר בהמלצה ולא בעיקר הדין, מחשש שאולי תקדים ראייתה:
אם כי חומרא זו מומלצת על פי הבן איש חי (פרשת צו אות א) שכתב בתחילת ההלכה את דעת מרן, אך הוסיף שי"א שעונה זו היא לפני העונה שהווסת בה וצריך לחוש להם בפרט בימים האלה "מחולשת הגופים". (משמע שרק יש לחוש לדבריהם, וגם הסיבה לא מצד שהלכה כהאור זרוע, רק מחולשת הגוף שאולי כוונתו שמא תקדים ראייתה). מוכח שאין זה מן הדין אלא משום החולשה שירדה לעולם שעלולה לגרום להקדמת האורח. ובברית כהונה כ' שכן מנהג ג'רבא.
הדין בווסת שאינה קבועה
החתם סופר (סי' קעט) חידש שלא רק במי שווסתה קבוע, (והוא הדין לכאורה בעונה בינונית, גם לבעלת ווסת שאינה קבועה, שנידונת בדרך כלל כווסת קבועה) אלא אפילו במי שאין ווסתה קבוע נהגו כן.
והרב וואזנר בשיעורי שבה"ל הנ"ל כתב, שבתשורת שי (ח"א סי' ערה) כ' דבאור זרוע כ' אם "רגילה" ולכאו' משמע דרק בווסת קבוע הדין כן. אמנם בשבט הלוי כ' דהדיוק לא מוכרח. ושכ"כ בחת"ס (סי' קעט), ומובא בפת"ש (סק"ד),לחשוש גם בווסת שאינו קבוע וסיים הרב וואזנר: "וכן נוהגים" (עיין שבט הלוי ח"ב ס"ע, וח"ד סי' צח אות ה).
אך, בספר אבני שוהם (סי' קפד סעיף ב עמ' כט), כתב שמורו הגרב"צ פסק ש"ראוי לחוש" לדברי האור זרוע. ולנוהגים כהבא"ח החמיר ביותר. אבל כ' דכל זה רק בעונת הווסת הקבוע או בעונה בינונית אבל בשאר חששות ווסת שאינו קבוע אין צורך להחמיר.
יוצא איפוא שחומרת האור זרוע, לרוב הפוסקים, לא נפסקה להלכה, רק מנהג שנהגו בנות אשכנז. אמנם לדברינו אפילו לבנות אשכנז לא ברור וכנ"ל. וידוע שהחזון איש הורה להרב קלמן כהנא, שלא להעלות את החומרא הזו עלי ספר. (ראה ס' טהרת בת ישראל עמ' יד). ובספר מראה כהן (רובין) בעמ' קע כתב, השו"ע והרמ"א לא פסקו כהאור זרוע, להלכה העיקר כהמקילין (חכמת אדם כלל כלל קח ס"ג, מהרש"ם ח"ג סי' רנח, וחזו"א (טהרת בת ישראל). אמנם פשט המנהג להחמיר (שו"ת חת"ס סי' קעט, קיצוש"ע סי' קנה סעיף ב), שערי טוהר, והרבה נוהגין כן. ומכל מקום העתיק מש"כ לענין ליל טבילה שחל בעונת אור זרוע או ביוצא לדרך וכתב על זה: "ובמקום צורך גדול יש להקל בזה. וכ' שיש להקל עוד כשיש צירוף נוסף, עכת"ד.
ובדברי הגר"מ אליהו זצוק"ל מצאתי בהגהותיו לקיצור שו"ע סי' קנה, ב שלא פסק כהאור זרוע לגמרי, רק כתב שבזמן הזה שהגופים חלשים (ויש חשש שמא תקדים לראות מחמת התשמיש) יש מקום להחמיר לפרוש עונה קודם. והיא כדברי הבן איש חי שלא הצריך כן מן הדין.
ומבלי להכנס לפולמוס הידוע האם בארץ ישראל המוגדרת בפי הפוסקים אתריה (מקומו) של מרן רבי יוסף קארו מוכרחים הכל ללכת אחרי פסקיו לקולא ולחומרא. הנה בנידון זה, הלא, כאמור, אפילו הרמ"א גדול פוסקי ומנהיגי אשכנז השמיט את חומרתו. וכבר הזכרנו שאפילו החזון איש לא חשש לה. והן אמת שהב"ח והש"ך כ' כן, ושכן נהגו. אם יש לנו ליקח חומרא זו לענין ווסת קבוע או לבעלת ווסת שאינו קבוע לענין עונה בינונית (ל' יום) כמו שנהגתם. אבל להוסיף ולהחמיר לפרוש בכל עונת פרישה גם בעונה שקדמה לה היא חומרא יתירה מאוד. ודיינו בפרישה בג' העונות שנפסקו להלכה לבעלת ווסת שאינו קבוע: עונה בינונית (יום השלושים) עונת החודש (התאריך) ועונת ההפלגה (פער הימים שבין הראיה בחודש הקודם לראייה בחודש שקדם לו). ולחשוש לאור זרוע רק קודם העונה בינונית. ותו לא.
(ובפרט שגם המחמירים כתבו שביוצא לדרך או בליל טבילה לכולי עלמא אין להחמיר כהאור זרוע. שהרי הקיצור שו"ע גאנצפריד כתב לגבי חומרת האור זרוע: וכן יש לנהוג. והוסיף: ביוצא לדרך או בליל טבילה לא יחמיר. כלומר שלא קיבלו את דבריו מכל וכל כדין ממש).
ב. לגבי פרישה ביום הל"א
אמנם יש שכתבו (חו"ד סי' קפט סק"ג, לחו"ש קפט, א) לחשוש ליום ל"א (ולא ליום ל'). ובספר מראה כהן (רובין) עמ' קלט כתב לאמור: לרוב הפוסקים עונה בינונית ביום הל' לראייתה האחרונה (פשטות השו"ע סי' קפט ס"א, ט"ז סק"ד, ש"ך קפט סק"ל, כו"פ סקט"ו, חכם צבי סי' קיד, גר"ז סי' קפט קונ"א סק"א).
וגם הגר"מ אליהו זצוק"ל, בהגהתו לקיצוש"ע כתב בפירוש, ואנו נוהגים עונה בינונית ביום ל' ולא ביום ל"א.
אמנם הרב שטרנבוך בס' ההלכה במשפחה החמיר וכתב שבעונה בינונית חיוב הפרישה הוא ביום השלושים וביום השלושים ואחד (אך בהערות הודה שלחכם צבי הגרש"ז מלאדי וט"ז (סקי"ד) כ' שעונה בינונית רק ביום ל'. אך להחוות דעת (קפט ביאורים סקי"ב), לחם ושמלה (סקכ"ג) והחת"ס סי' קסו הוא יום הל"א. ולהלן בספר כ' הרב שטרנבוך הנ"ל שראוי לפרוש להחמיר בב' הימים.
נמצא שלפרוש ביום ל' ול"א (כשתי הדעות גם יחד), גם זו היא חומרא בלבד, שגם רוב פוסקי אשכנז דחאוה מההלכה.
[במאמר מוסגר: יש שהצריכו בכל מקרה ובלי קשר לאור זרוע לפרוש בעונה בינונית יממה שלימה:
הכרתי ופלתי סימן קפט (סקט"ו) ובשו"ע הרב קפט ס"א (סק"א) הצריכו בעונה בינונית לפרוש יממה ללא קשר לחומרת האור זרוע. והעתיק דבריהם הרב שטרנבוך (שם) שבעונה בינונית אסורה כל היממה. מעת לעת הוא מן הדין וחמור טפי מעונת אור זרוע. ואם בלילה אסורה גם ביום שלאחריו ואם ביום אסורה בלילה שלפניו. והוסיף: ויש חולקין בזה!
וכן כתב במראה כהן (שם) בשם שיעורי שבט הלוי קפט סעי' א. אך כתב דפשטות דברי מרן אינה כן.וכן כתב הסדרי טהרה סקל"א וכן דעת רוב הפוסקים (אולם אם נהגו – רק משום האור זרוע נהגו (הרב וואזנר שם, ואבני שוהם)].
לסיכום: צדק הרב שלכם במה שפסק. ודי לכם להחמיר כהאור זרוע בווסת קבועה או בווסת שאינה קבועה לגבי עונת בינונית (יום או ליל השלושים מהראיה הקודמת). כמו כן להלכה, לרוב הפוסקים עונה בינונית היא ביום הל' ולא ביום הל"א.
ואם להמלצתי אתם זקוקים, במצב של דורינו אומר בפה מלא, ליטול את חומרת האור זרוע כהנהגה לכל סוגי הווסתות, (מלבד ווסת קבוע ועונה בינונית) היא חומרא שעלולה להביא לידי קולא, מכמה בחינות, וד"ל. ופעמים רבות מפירה היא את שלום הבית, ותוכלו לסמוך על נסיוני כרב וכיועץ שאינני מגזים בכי הוא זה. ולכן לא הייתי ממליץ לנהוג כך. ואדרבה אינני מיקל אלא דווקא "מחמיר" להרבות אהבה ושלום בין איש לאשתו. כל זה למעט אם האשה חשה כבר בהרגשות הגוף שמבשרות על ביאת האורח. שודאי עליהם להזהר ולהימנע מתשמיש, הגם שעונת הווסת עצמה טרם הגיעה, עד להתבהרות המצב ורצוי לשאול במקרה זה שאלת חכם.
ובכל מקרה, אם משום מה, למרות הכל, מעוניינים (שניכם!) להחמיר ולחשוש יותר מהמחוייב על פי הדין, אימרו בפה מלא במפורש שאת החומרא זו בלי נדר ובלי קבלה נטלתם על עצמכם, אזי תוכלו לבטלה במידת הצורך.