בנין עדי עד – זוית אחרת על חוית ההרחקות

בהוקרה לבורא עולם על אירוסי בני איתן עם מוריה רוזנבאום נ"י.

ימי ההרחקות נתפסים בעיני רובנו ככולנו כצו הלכתי מכביד, בודאי קשה ופעמים רבות אף מכעיס או מקומם.
האמנם אנו זקוקות לתזכורת הלכתית על נידותינו בדמות מלחיה או אגרטל הזועק לעברי "היי, את, שושנה אדומה, את רואה?!"?
האמנם כל מה שנותר לומר למדריכי הזוגיות ולמלווים ההלכתיים "זה קשה! תתמודדו!"
דבר מופלא למדתי מהרב גץ זצ"ל. מספרים נכדיו שעד אחרית ימיו היה נוהג לשבת בראש השולחן, ביחד עם אשתו, מוקפים  בצאצאיהם. אוכלים מצלחת אחת. סט סכו"ם אחד, מאכילים זה את זו כזוג צעיר שמשחקי חיזוריו מעוררים עיניים נוצצות רושפות לבבות, מתק שפתיים לוחשות אהבה. (1)
האמנם מצטייר בעיננו הזוג גץ כרומנטי במיוחד?!
אמנם כן. זוגיות מיוחדת במינה שאינה מסתתרת מאחורי סיסמאות ריקניות של צניעות.
זוגיות שאינה חוששת לבטא גילויי חיבה מוחצנים בעדנותם.
אלא שהזוג גץ רצה להנחיל לצאצאיו הלכה! קריאה פשוטה של הלכה!
בעודנו מתמקדים במכלול הלאווים המצטרפים לדיני ההרחקות יכולים אנו להבין את רוח ההלכה העומדת מאחריהם.
הרי בסופו של עניין כל זוג יוצר לעצמו את סל ההרחקות האישי והפרטי שלו.  האם נאכל חטיף שמזכיר לנו חוויה משמעותית רומנטית משותפת של חיזור?! האם בזריקת מפתח ותפיסתו ע"י בן הזוג אין יותר משחק שובב ומרגש, מאשר מסירה חסרת משמעות זה ליד זה? הרי אין בכל אלו כל איסור הלכתי?!
איני באה חלילה לחלוק על רש"י או שאר ראשוני ואחרוני פוסקינו. אלא להדגיש זוית שונה של רוח ההלכה.
בעודה מציגה בפנינו ההלכה:
"  לא יאכל עמה על השלחן אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה, לחם או קנקן, או שיאכל כל אחד במפה שלו הגה: וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה, וא"צ היכר אחר, (הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי), וכן נוהגין…..
לא יסתכל אפילו בעקבה, ולא במקומות המכוסים שבה…
אסורה להציע מטתו בפניו, ודוקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה וכו' ..
אסורה למזוג הכוס…. כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה, ולא עוד, אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור.. "
וכו' וכו' (2)
בעצם מספרת לנו ההלכה מה כן מצופה מבני הזוג בזמן שהם מותרים זה לזה. ההלכה מביטה לאינטימיות בין העיניים. היא נולדה בתקופה שבמבט עין בעין היתה המון אינטימיות. אינטימיות שאנו מאבדים במשך הדורות. אינטימיות שעוטה כהות חושים לנוכח שימוש בוטה בגוף האשה וזילותה.
אינטימיות שמצפה מבני זוג לאכול מצלחת אחת. להאכיל זה את זה בחיבה, להתפעל מעקב של אשה, להציע את המיטה ברמיזה מפתה, למזוג שיכרון חושים של חוויות אהבים וכל אסוציאציה שתחזק את הזוגיות העולה בדמיוננו מכלל איסורי ההרחקה.
בסופו של עניין, בניין עדי עד נבנה מהאוסף האישי של אבני הבניין הבונים את הבית הייחודי שלנו.
כל זוג עושה את ההשתדלות שלו בשמירת ההרחקות, אך חשוב מכך ראוי שילמד לעשות את ההשתדלות שלו בהקפדה על מצוות הקירבה והאינטימיות בימי הטהרה.
אבני הבניין הן אותן חויות של זוגיות אינטימית הנאספות עם השנים. חומרי החיזוק המאחדים את הבניין ומדביקים את האבנים לבניין עוצמתי ורם הן חויות ההרחקה.
בנין עדי עד.

בתודה לשולמית שעיה שנתנה לי את ההשראה למאמר זה

____________________________________________________________________________________(_{1)    (אתר "בית הרב גץ- הרבה יותר מבית").
​(2)    (שו"ע יו"ד קצה)}