לבד במקווה

פוסקי ההלכה בכל הדורות התירו לנשים לטבול ללא נוכחות אישה נוספת, והציעו פתרונות לבעיות הכרוכות בכך. יש לכבד את זכותן של המעוניינות שלא לטבול תחת עינה הפקוחה של הבלנית.
אחר נישואיי התגוררנו בעלי ואני למשך זמן מה בדיור מטעם הישיבה שבה למד בעלי. ביום שלאחר החתונה נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדה אחת השכנות שאימצה אותנו, בידה האחת עוגה, בידה השנייה מפתח – "זה המפתח של המקווה", היא הסבירה, והוסיפה עוד: "המקווה נמצא בין הצרכנייה לבין בית–הכנסת. תוכלי ללכת עם מי שתרצי".
זה נשמע לי מוזר ושונה ממה שלימדה אותי מדריכת הכלות, אך ככלה צעירה סמכתי על רב המקום, שבוודאי מעורה בסדרי הטבילה שבמקומו. במשך הזמן הבנתי שלא כך המצב ביתר המקומות בארץ, ולמעשה ברוב המקוואות נושאות בלניות בתפקיד ה"חברה" המתלווה לטובלת. מכיוון שאין בידי נתונים מדויקים, איני יודעת כיצד התרחש במדינת ישראל התהליך המחייב נוכחותה של בלנית בעת הטבילה.
נוכחותה של הצופה אינה מהותית למעשה הטבילה ולכשרותו.
התורה האמינה לה
לאחרונה התעורר שוב הדיון הציבורי בנושא המקוואות, עם הגשת עתירה לבג"ץ מטעם מכון "עתים" בשמן של מספר נשים אשר חוו חוויות של השפלה וזלזול בעת טבילתן. מתברר שבלניות רבות מנהיגות מדיניות פיקוח פולשנית וחשדנית מתוך אמונה מוטעית שזהו תפקידן, או מתוך ציות מחשש לאבד את משרתן. נשים רבות מדווחות כי הן חשות חדירה לפרטיותן, ערעור נאמנותן ופגיעה באוטונומיה שהעניקה ההלכה לחווייתן הדתית והפרטית ביותר. התלונות כוללות חקירות ובדיקות מצד הבלניות, וגם כפייה של מנהגים והלכות כפי ידיעתן או הנחיית רבותיהן, תוך התעלמות מפסיקה שונה.
נשים מתלוננות על מצוקה רגשית עקב נטילת האחריות על גופן ועל עולמן הרוחני, כמו גם חשיפתן לעיני אדם אחר, אפילו כשמדובר באישה – מה שמעורר אצלן מבוכה, לחץ ובושה. רגשות אלה מועצמים כאשר מדובר באישה שחוותה בעבר תקיפה או באישה שחווה בהווה זוגיות קשה, כמו גם אצל אישה הסובלת מדימוי גוף שלילי.
יש השוללים מכול וכול את הדרישה לטבול ללא השגחת בלנית, ורואים בה פגיעה בהלכה, שכן לדידם טבילה ללא בלנית אינה מאפשרת, למעשה, לקיים את מצוות הטבילה כהלכתה. לטענתם, העתירה לבג"ץ מערערת על הממסד ההלכתי והפסיקתי, וריח רפורמה נודף ממנה. נשאלת השאלה: האמנם?
כאשר מצווה התורה את האישה הזבה (כמו את הזב): "וספרה לה שבעת ימים" (ויקרא טו, כח), לומדים מכך רבותינו כי מדובר במצוותה האישית, אשר היא עצמה, ורק היא, מופקדת על קיומה: "וספרה לה… לעצמה" (כתובות עב, א). יתר על כן, מכך למדנו את הכלל ההלכתי שלפיו עד אחד נאמן באיסורים (תוספות גטין ב, ב). פירושו של דבר, האוטונומיה שהעניקה ההלכה לאישה בתחום זה חורגת מן ההנחיה המחייבת להעמיד כל עדות על שני עדים, ומכאן נלמד כי בכל תחומי האיסור וההיתר ניתן להסתפק בעד אחד בלבד, כמו למשל בעדות על כשרות. כלל זה אכן מתממש בעת טבילתם של גברים (למשל לצורך עלייה להר הבית), אשר טובלים בינם לבין עצמם, ללא נוכחותו של בלן או אדם אחר.
מתוקפה של נאמנות האישה היא מעידה על עצמה, על מצבה ועל קיומה את המצווות הנוגעות אליה. ביטוי לנאמנותה של האישה עצמה מופיע בהלכות שונות בתחום זה, ואף במקרים שבהם המציאות לכאורה סותרת את דבריה הסבריה מתקבלים. כך כתב הבית יוסף: "ומכל מקום כשאומרת לו טבלתי, נאמנת". והוא מוסיף שאין להחזיק אישה כמשקרת או כטועה בדמיונות, שהרי התורה האמינה לה (בית יוסף יו"ד סימנים קפה, קפח).
אפשרות של לכתחילה
בטבילת האדם לטהרתו, הוא מחויב בהכנסת כל גופו למים בעת ובעונה אחת. מתעוררת השאלה כיצד יוודאו נשים בעלות שֵער ארוך ששערן לא יצוף על פני המים בעת טבילתן. בשולחן ערוך מוצעים לכך שני פתרונות חלופיים: עמידת אישה בוגרת (מגיל שתים–עשרה ומעלה) ליד הטובלת, שתתבונן בשערה של הטובלת, או לחלופין כריכת שער ראשה בחוטים רפויים, או רשת חלולה, שימנעו ממנו לצוף (שו"ע יו"ד קצח, מ). שתי החלופות הללו מופיעות בדברי הראשונים, ומיוצגות בדעת הרא"ש מול דעת הראב"ד. בעוד הטור מפרש זאת כמחלוקת ראשונים, הבית–יוסף רואה בכך שתי חלופות אופציונליות, ולא מחלוקת פוסקים: "הילכך נראה לישלא הביא רבינו דברי הראב"ד לחלוק על דברי הרא"ש אלא ללמדנו תיקון לטבול בלא אשה עומדת על גבה, דהרא"ש והראב"ד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי". בסיכום דברי הבית–יוסף הוא מדגיש כי זוהי דעת כל הפוסקים, ואין מי שחולק בדבר.
מן האמור עולה כי נוכחותה של הבלנית בעת הטבילה אינה דורשת הכשרה כלשהי, וכל אישה יכולה למלא תפקיד זה, אשר מתמצה בהתבוננות בשער הטובלת בלבד, ואין לה חלק בהכנותיה של האישה לקראת הטבילה, או בקיום המצווה גופה – לא בבדיקת החציצות, לא בהנחיה לגבי זמני הטבילות (כגון המתנה לצאת הכוכבים) או מספר הטבילות, ולא בחישוב הפסק הטהרה ושבעה נקיים (ט"ז קצט סק"ד). לפיכך יכולה הטובלת להביא עמה על–פי רצונה חברה, קרובת משפחה, או אף את בן–זוגה (ראו נודע ביהודה תניינא, יו"ד קכב).
יתר על כן, נוכחותה של הצופה אינה מהותית למעשה הטבילה ולכשרותו, ואישה יכולה לטבול בינה לבין עצמה, ללא נוכחותה של אישה אחרת, ובלבד שתדאג לכך ששערה ישקע במים. יש לציין כי הנחת היסוד של הפוסקים הדנים בכך היא כי כל הנשים בעלות שער ארוך.
מבלי לדון בנושא עצמו, כתב הרמב"ם כי אישה הטובלת במקום שבו ישנה אפשרות לראייתה על ידי אנשים – עליה להסתיר עצמה במחיצה, וכך לטבול (הל' מקוואות פ"א הי"א, על–פי הגמרא בנידה סו, ב, בפירוש תוס', ר"ן, רשב"א ועוד, שלא כדעת רש"י). מציאות זו אינה לוקחת בחשבון את נוכחותה של אישה נוספת ליד הטובלת. גם בשולחן ערוך מופיעה ההלכה שלפיה נפילת אישה למקווה, או רחיצה בו לשם צינון גופה, מועילות לה כטבילה, ומתירות אותה (יו"ד סי' קצח סמ"ח). גם במקרה זה אין נדרשת נוכחות אישה נוספת, ולפחות כשמדובר באישה הרוחצת זהו מקרה של פעולה רצונית הנעשית מלכתחילה.
טבילה בכריכת שער מופיעה בפסקי הלכה שונים, למשל מאת רבי עקיבא איגר (מובא בפת"ש אבן העזר סי' קטו ס"ד), והרב שלמה קלוגר (תפארת שמואל על רא"ש הלכות מקוואות סי' כח אות א, מובא בשיורי טהרה ס"ק ע"ח), והם מציינים כי נוכחות הבלנית נדרשת כאשר מדובר באישה המפחדת להיכנס למים, ויש חשש כי תטבול באופן חלקי. אך בכל אופן אחיזת השער בידה, ושחרורו בתוך המים, מספיקים לטבילה ראויה.
גם פוסקי דורנו מתירים טבילה ללא בלנית לבעלות שער קצר, ואף לבעלות שער ארוך, בתנאי שתכרוכנה את שערן ברפיון; ביניהם הרב מרדכי אליהו (דרכי טהרה השלם, עמ' 242, הערה ה'), הרב עובדיה יוסף (טהרת הבית חלק ג דיני חציצה ס' מה), הרב קנוהל (עלון רבני צוהר קיץ תשס"ג) ואחרים.
מן הדברים שהובאו עולה שאין בעתירה המדוברת חידוש הלכתי, אלא בסך הכול בקשה למימושה של האפשרות המותרת ממילא – אפשרות המקובלת ביישובים שונים, ושנהגה דורות רבים בעם ישראל בטרם היווצרותו של ממסד הבלניות. אני מודעת לכך כי ישנן נשים אשר יעדיפו להמשיך בהסדר הקיים, וסיבותיהן עמן, אך אל לנו להתעלם ממצוקתן ומכאבן של נשים אחרות.