שרית

"אני מסתובבת, כשתהיי במים תגידי לי" אמרתי לשרית כשנכנסתי לחדר ללוות אותה לטבילה.
היתה זו הפעם הראשונה שניפגשנו.
תמימותה ועוצמתה של התגובה לא אחרה לבוא והפתיעה אותי:
"אבל יש לי רק שד אחד" . אמרה.
שתי מילים יצאו מפי בספונטניות: " אז מה?!" שלחתי לעברה.
דממה השתררה בחדר.
"אז מה?" חזרתי על דברי, " זה אמור לשנות משהו?"
שרית נכנסה למים. פניתי לעברה והבטתי  אל פניה.
דמעות שטפו את עיניה.
"או . קיי",  אמרתי. "המקוה רווי דמעות. דמעות של תקווה , דמעות של שמחה. עם דמעות של עצב אי אפשר לטבול.."
חיוך עלה על פניה.
טבילה, ברכה, טבילה. 'כשרה'.
"זמן טבילה הוא זמן של עת רצון. קחי לך מספר דקות. השליכי אל המים את כל הכאב. כל דבר שאת רוצה לשחרר, להרפות. כל עצב, דאגה ויגון. מלאי עצמך במצבורי תקוה ואהבה, כח ושמחה. היולדי מחדש. בקשי.  התפללי. יהי רצון שכל תפילותיך יתגשמו לטובה".
יצאתי.
כשיצאה מהחדר, הבטנו זו בעיניה של זו. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה חיבוק ארוך ועוטף. גופה הצנום כאילו התמזג בגופי. דמעותי נמהלו בדמעותיה.
"אז מה", חזרתי על דברי.  "מה זה משנה? מה המשמעות של  זה בעיניך? את פחות אשה? את פחות בן אדם?"
המשכנו לשוחח עוד שעה ארוכה.  בת 30 אשה צעירה אם לשני ילדים פעוטים שברגע  אחד היטלטלו חייה בסערה עזה. מתוך חדוות חיים, אופטימיות, צמיחה וצחוק מתגלגל של פעוטות הפכו חייה למצבור של כאב, פחד, אובדן הביטחון  וסערת רגשות. פיזית היא נרפאה . נפשית – הניתוח שעברה הותיר בה צלקת עמוקה.
היא הספיקה לשכוח את מהותה, היא איבדה את עוצמתה. אימהותה הושמה תחת איום קודר,  נשיותה נשברה עד בלי היכר.
בפעמים הבאות, היא המשיכה לבוא מתוך שמחה, חיוניות חדשה החלה לזרום בעורקיה. שמנו דגש על למה? (לשם מה?) והשלכנו את הלמה?
פעם אחרת, מצב רוחה שוב היה עגום. קשיי ההתמודדות, ההורות והזוגיות , לא הרפו. כאילו ניסו למשוך אותה למטה.  ישבנו על שפת בריכת הטבילה, השלכנו עצב ויגון. בחרנו אילו אנרגיות ניילד הערב מתוך עצמנו. מתוך המים.
נולדנו מחדש. כל אחת בתובנות שלה. בתקוות. בחלומות. בהכרת הטוב. זכינו בחברות נפלאה.
שרית ממשיכה לבוא לא רק לשם טבילה. היא מתנדבת באופן קבוע במקוה. משמשת בלנית בעצמה. מלווה כלות צעירות לקראת חויה רוחנית נפלאה.  החיוך לא מש משפתה…