תקווה ושמה מקווה

יש מחשבה שמזמנת מציאות. יש טור שמזמין מציאות. 16 שבועות אחרי שכתבתי טור ובו כתבתי את חלומי אודות עריכת טקס נשי לחניכת מקווה, ערכנו אחד כזה. ואלו הדברים שאמרתי שם:
אין אישה ש"סתם הולכת למקווה". אין אישה שיכולה להיות אדישה או מנותקת ביום הזה.
הליכה למקווה מעלה בכל אישה בעולם רגש כלשהו.
והרגש הזה נוטה להשתנות במהלך החיים ובין התקופות.
יש את ההתרגשות הראשונה של הטבילה לפני החתונה. התרגשות של פרפרים בבטן. אושר
אינסופי מתפוצץ מחד, מול חרדות, פחדים וספקות מאידך. את מגיעה לשם לראשונה.
מצוידת באמא, אחות או אולי גם חברות, אבל יודעת שבמקווה — כמו גם בחיים עצמם בסופו
של דבר — זה רק את עם עצמך. המקווה הוא סימן למעבר. את אחרי
לידה, אולי ראשונה ואולי רביעית. הבטן שלך מרגישה כאילו העברת
אותה תאונת דרכים. את המומה מכאבי התפרים, שלא נדבר על
דמעות מכאבי הטחורים המאמללים והמשתקים. שום דבר הוא לא כמו
שחשבת שיהיה, והכל קשה וכואב. ופתאום מגיע זמן שאומר — את מוכנה
לטבילה. אבל איך. כבר? עוד לא השלמת עם הגוף שלך אחרי הלידה,
עם המראה שלך. אבל המקווה מסמן לך שעכשיו עוברים הלאה. עכשיו
ממשיכים. ואולי את אחרי הפלה, בכל שלב מצער שלא יהיה. את מכונסת בעצמך
ומזילה דמעות גדולות של אבל. את בודדה נורא ולא רוצה לדבר עם אף
אחד. את לא מפסיקה לשאול שאלות ולכאוב ולהצטער על ההחמצה ועל החלומות
ועל כל ההשקעה שבסוף לא נשאה פרי. ואז בא המקווה ואומר — ממשיכים. את לא רוצה, לא
יכולה, לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. אבל זה הזמן — ממשיכים.
או שעובר עוד חודש בלי שנכנסת להריון, וכבר מזמן זה הפסיק להיות "לעשות אהבה" ועבר
להיות "לעשות מלחמה". מלחמה עם הפוריות שלך. ואחרי שכבר חשבת שהפעם זה קורה
והרגשת בבטן והרגשת בחזה — גילית שלא. והיית כל כך עצובה ומאוכזבת. ואף יום לא עובר
או זורם. כי לכל יום יש משמעות — ביום ה– 6 מתחילים עם הכדורים, ביום ה– 10 הזריקות,
ומהיום ה– 12 את מתייבשת בתורים לבדיקת הזקיקים. ואז מגיע המקווה, ואת חייבת לעשות
את עצמך כאילו לא כל מפגש עם בעלך הוא משימה, כאילו לא כל לילה הוא עוד ניסיון לנצח במערכה.
ולפעמים את באה למקווה כשאת מרגישה כל כך רחוקה מבעלך, וזה הכי כואב וקשה בעולם.
ואיך בכלל נתקרב אם אנחנו כל כך רחוקים. כבר יומיים שלא דיברנו מרוב עצבים. והמילים
הקשות שנאמרו עוד צרובות באוזניים, ואין מצב. אין. אבל המקווה בא ואומר — מצאו את
הדרך. כי הגיע הזמן. מתקדמים.
ויש את זאת שעצם ההתפשטות מול אישה זרה מרגיש לה כמו השפלה. ויש את זאת שחרדה
לניקיון וכל רגע במקווה מעביר בגופה רטט של בחילה וסכנה.
וברוב הזמן, היום של המקווה הוא יום משמח. מרגש, מחיֵה. יש בבית את המחוות הקטנות,
ההתארגנות השקטה. שפת הסימנים הזוגית של "היום של המקווה". רוב הזמן את דווקא בסדר,
אבל שם במים את מתפללת על מחלה של בעל של אחרת, חברה שלא מתחתנת, הזוג שכבר
שנים מנסה להיכנס להריון. והכי את מתפללת שרק שכל זה יתרחק מהבית שלך.
פעמים רבות רציתי לשקר. להגיד שטבלתי — ולא להיכנס. להגיד שזה בעצם לא היום אלא
מחר — כדי לקנות עוד קצת זמן ולתת אפשרות לעוד פיוס. אבל איכשהו, המקווה חזק ממני. כי
המקווה אומר — ממשיכים.
המקווה הוא בחירה בחיים, הוא בחירה באמת.
המקווה אומר "די, חייבים להמשיך". ויש סיכוי לאהבה ויש סיכוי לילד ויש סיכוי לנחמה.
אין ייאוש בעולם כלל. קומי, בואי לטבול, כי תמיד– תמיד יש עוד תקווה.
"המקווה הוא בחירה בחיים. המקווה אומר — די, חייבים להמשיך. ויש סיכוי לאהבה ויש
סיכוי לילד. ויש סיכוי לנחמה. אין ייאוש בעולם כלל". רויטל חונכת את המקווה
אין אישה ש"סתם הולכת למקווה". אין אישה שיכולה להיות אדישה או מנותקת ביום
הזה. הליכה למקווה מעלה בכל אישה בעולם רגש כלשהו.