האם אנו יכולים להשתנות?

אחד המדרשים המטלטלים העוסקים בענייני תשובה הינו סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה י"ז.), אדם אשר לאורך כל חייו התנהל בנהנתנות מוגזמת, שטוף זימה וזנות. באחד הימים מגיע אלעזר בן דודריא לזונה, לקראתה הוא חוצה שבעה נהרות כאשר כיס דינרין בידו לשלם לה. במפגשם אומרת הזונה: "אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה". אמירה זו, אשר באה מדמות מפוקפקת כל כך, מטלטלת את אלעזר בן דורדיא, והוא הולך ויושב בין שני הרים וגבעות בתחינה שיבקשו עליו רחמים. ההרים והגבעות מסרבים ואומרים לו: "עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו". משכך פונה אלעזר בן דורדיא לשמים ולארץ, אך נענה באותו סירוב, אלעזר בן דורדיא פונה לחמה וללבנה, אך אף הן מסרבות, הוא פונה לכוכבים ולמזלות, אך אף הם אינם מבקשים עליו רחמים. אלעזר בן דורדיא מבין כי הוא לבד: "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.
הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". תשובתו המטלטלת של רבי אלעזר בן דורדיא, כאשר ראשו בין ברכיו והוא גועה בבכיה, מתקבלת בעולמות עליונים, עד כי מעיד עליו רבי בבכי: "יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי".
מדרש זה מעורר סוגיות רבות ומורכבות. על פניו המסר שבמדרש איננו אופטימי כלל ועיקר. בתהליך תשובתו ויתר רבי אלעזר בן דורדיא על חייו. הפער בין אורחות חייו המקוריים לבין רבי אלעזר המתוקן אינו בר גישור. האובססיות שדירדרו את רבי אלעזר לתהום חרצו את גורלו, אין תקנה לרבי אלעזר בעולם הזה, בכל שנות חייו רק שעה אחת, היא השעה בה געה בבכייה בייאושו, ראויה לציון. האמנם אין אנו יכולים להשתנות? האמנם סיפורו של רבי אלעזר מחוייב המציאות? האם לא ניתן היה להעלות על הדעת את שיקומה ההדרגתי של דמות מורכבת זו, עד למדרגת בעל תשובה חי וקיים שמח בעמלו ומאושר בחלקו? מדוע הסוף הטרגי?
בפסקה נפלאה בחיבורו של האדמו"ר מפיאסצ'נה – צו וזירוז- דן האדמו"ר בשאלה האמנם אדם יכול לעקור את תכונותיו המקולקלות, ואומר: "רק הרצון שהאדם רוצה ועובד ביגיעה לבוא לאיזה דבר, רצון נקרא. ואם אינו עובד בו, אף אם הוא רוצה, אין זה רצון, רק מן ברכת הלב, שמברך ומאחל לעצמו להתאשר בזה הדבר. יש להבחין בין "רצון" לבין "ברכה", משאלת לב. רצון אמיתי לתשובה כרוך בעבודה קשה, בהתמדה עיקשת יום יומית, ללא סיפוקים מיידיים. לעומת זאת, משאלת לב איננה מעשית, היא חלום, כפי שמסביר האדמו"ר: "הן יש לכל איש ישראלי רצון שיהיה צדיק, אבל זהו רק ברכה, שמברך לעצמו שישכים בבקר וימצא את עצמו צדיק, ואין זה רצון. ורק המדרגה ומצב הקדושה שהאדם רוצה ועובד לבוא אליו, זהו רצון באמת".
כיצד הופכים משאלות לב לרצונות? כיצד ממירים תקוות וחלומות למישורים מעשיים? האדמו"ר מבאר את מימדי רצונו של האדם אל מול משאלותיו. המשאלות שלנו "גדולות מהחיים", גרנדיוזיות, עם זאת רצונותינו, המתפרטים לצעדים מעשיים, חייבים להיות ממוקדים ומוגדרים, מוגבלים ומתוחמים. אם אבקש ביום אחד להיות מושלמת, לא אצליח, אם, לעומת זאת, אקח על עצמי שינוי קטן עליו אעמול במשך שנים, סביר כי עבודתי הכנה תישא פרי, ובלשונו: "הרצון הבלתי אמיתי תמיד יכול להיות גדול הרבה מאד, ובכל המצבים שהאיש נמצא יכול רצונו לדלג ולאחל לו למצוא הון רב, או שבין רגע לצדיק מרומם מאד ייעשה. לא כן הוא הרצון האמיתי, הרצון אשר הוא עם העבודה, לא מדלג הוא רק צועד, צועד צעד אל מצב ועבודה יותר מרוממה". אולי זו הבעיה שבתשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא – תשובה אשר ללא ספק נבעה ממניעים כנים וטהורים, מזעזוע עצמי ומרצון לתיקון, אך בד בבד אף מתביעה עצמית בלתי אנושית לתיקון מוחלט ומיידי של כל השגיונות ושל כל החטאים. התוצאה הרסנית. רבי אלעזר אינו מצליח להשתקם, אינו צועד במעלות בעלי תשובה, כי אם גוזר על עצמו מיתה. אולי בכך טמון מסר עצום לכולנו. בימי התשובה, כאשר השערים פתוחים, יש הכרח להקשיב לעצמנו קשב עמוק, אין לבלבל רצונות עם משאלות לב, אין להמיר יעדים מציאותיים בחלומות שוא, אין להתייאש, אין להרים ידיים, תשובה היא דרך חיים בונה, חיה ומחיה, ואל לנו לסתום בפני עצמנו את הסיכוי לחיי תשובה אמיתיים.