ראיית הדמים– פרק שני – מסכת נדה

א. הסוגיה בסוף פרק שני דן בהבאת בדיקות דם נידה על ידי נשים לחכמים, תופעה שיתכן ולא היה לה אח ורע בתרבות העמים. בדרך כלל "שאלות" הללו התעוררו בבדיקת "שבעת ימי הנקיים" שאישה סופרת מסוף ימי ווסתה עד לטבילה במקווה או בגלל הופעת "כתם" שלא בימי הווסת.
אין במקרא אזכור של "הכתמים", כתמי דם המתגלים על גוף אישה, על בגדיה או מצעיה, כבסיס לטומאה או לאיסור ביאת נדה; האיסור הנו מגזרת חכמים. כך הם דברי הרמב"ם: "אין האישה מטמאת מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש, ותיראה דם ויצא בבשרה… ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה , אף על פי  שלא הרגישה, אף על פי שבדקה את עצמה ולא מצאה דם, הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים, בבשרה. וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר (הרחם) בא". (הלכות איסור ביאה ט, א-ב).
בעיית הספק במעמדה של אישה, כטמאה או טהורה, עלתה כבר בדפים הראשונים של המסכת. זאת בהקשר של קביעת מעמדם של טהרות שנגעה בהם אישה שמצאה דם בבדיקה, כאשר אי אפשר לקבוע מתי נטמאה. שמאי פסק שרק הטהרות שתיגע בהם האישה לאחר הופעת הדם ייטמאו; הלל קבע שגם כל הטהרות שנגעה בהם מאז הבדיקה הקודמת יידונו כטמאים, מספק.
אחד ההסברים לשיטת שמאי היה שאישה "מרגשת בעצמה" מתי שווסתה מתחילה. שורה של קושיות הותכו כנגד הסבר זה, ופורקו. אך כלפי השאלה – "והרי יש כתמים; האם שמאי אינו מודה שישנו איסור כתמים (המופיעים ללא הרגשה כלשהי)?!" – מעיר אביי, "מודה שמאי בכתמים". גם לשמאי, אם אישה מצאה כתם בגופה או בבשרה, כל הטהרות שנגעה בהם מאז בדיקתה הקודמת ידונו כטמאים. (יחסי אישות שקיימה עם בעלה מאז בדיקתה הקודמת אינן נידונות כביאת נדה. על פרדוקס זה דנתי לפני שבוע).
ההבחנה בין תחילת הוסת שמלווה לעתים קרובות בהרגשות פיזיולוגיות ונפשיות לבין מצב הספק המלווה את הופעת הכתם הייתה אחד הגורמים העיקריים לתופעה המיוחדת של ראיית דמים של נשים על ידי גברים זרים המומחים לכך.
ב. יש פן אחר, שונה לחלוטין, להתייחסות חכמי התלמוד למדיניות הפסיקה בראיית דמים בכלל, ובבדיקת ה"כתם" בפרט .
בפרק שמיני במסכת, פרק "הרואה כתם", מפליגים החכמים בחשיבות הפסיקה "לקולא", וכדברי המשנה (דף נח, ב), "ותולה (מסבירה את הגורם לכתם) בכל דבר שהיא יכולה לתלות". אולי היא שהתה בזירת שחיטת בהמה, או קרוב למי שעסק בכתמים של אישה אחרת או שמצאה כינה בגופה, או פצע. יש להשתמש בכל אמתלא כדי לשחרר אישה מספק טומאתה, ולהתיר אותה לחיי אישות עם בעלה.
מסופר על רבי עקיבא ששאל סדרת שאלות לאישה שבאה לפניו ב"שאלת כתם" עד שהצליח למצוא פתח לטהר אותה. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה. אמר להם: מה הדבר קשה בעינכם? שלא אמרו חכמים הדבר (שאישה תטמא בכתם) להחמיר – אלא להקל, שנאמר (בפרשת טומאת נידה), 'ואישה כי תהיה זבה, דם יהיה ז(ו)בה בבשרה' (ויקרא טו, יט) – 'דם', ולא כתם. בכך נקט רבי עקיבא בכלל הידוע שיש להקל בספק דרבנן, והוסיף שתפקיד מי שפוסק בענייני "כתמים" לטרוח למצוא את הספק שיתיר את הכתם.
המניע המרכזי לקביעת מדיניות זו היה חיזוק הקשר בין בני הזוג, המהווה אינטרס מרכזי בהלכה. כמה דורות אחרי רבי עקיבא מעיד על עצמו רבי אלעזר שהחליט "לראות כתמים" בגלל "ענוותנותו" של רבו, רבי חנינא. כאשר ראה שרבו הכניס את עצמו בעובי הקורה של הפסיקה בראיית דמים כדי לטהר אישה לבעלה, למרות שאפשר היה לו לסמוך על רבנים אחרים, החליט ליטול חלק באחריות הכבדה.
לעומת רבי חנינא ורבי אלעזר היו חכמים שנרתעו מלהבחין בין דם לדם ולהכריע לגבי חייהם האינטימיים של בני זוג. הגמרא מציינת כמה סיבות לכך:
– ההבדלים שבין גוונים שונים של הפרשות עשויים להיות דקים ביותר. היכולת להבחין בין דם טמא לדם טהור מחייבת מומחיות וניסיון רב – ידע מסוים בפיזיולוגיה של אישה והכרת הצמחים והחפצים המוזכרים בגמרא המהווים בסיס להכרת גווני צבע שונים.
– מנהג דרך ארץ וכבוד כלפי חכמים המוכרים כבר כבעלי סמכא בראיית דמים.
–  ראיית דמים טומנת בחובה הכרעה בעניין חמור במיוחד, היות וטעות עלולה להביא בני זוג לעבור בשוגג על איסור שיש בו עונש כרת.
ג. הרתיעה מקבלת האחריות לראות דמים מובנת. אך יש גם לזכור שעיקר ראיית דמים הינה בראיית דמים שאיסורם, גם כאשר מדובר בוודאות בדם, מדרבנן, מספק – שמא יצא מהרחם שמא לא – וספק דרבנן לקולא.
בפירושו למשנה תורה של הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, ט, א) חידד "המחבר",  הרב יוסף קארו נקודה זו בכל הקשור לכתם שהופיע שלחא בימי הווסת. בכל כתם ישנם שני ספקות – "ספק מ(תוך) גופה בא ספק שלא מגופה; ואם תמצא לומר מגופה, ספק מן הרחם ספק שלא מן הרחם". במצב זה יש תמיד לפסוק לקולא!? תשובתו העיקרית הייתה, "החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור".
מגמה זו במדיניות הפסיקה הביאה לשינוי דרמטי בהיסטוריה של ראיית הדמים. המשנה קבעה (דף יט, א), "חמישה דמים טמאים באישה". הגמרא הסבירה שמראות הדמים הן בעצם רק ארבע, כולם גוונים של אדום, והחמישי, השחור, דם אדום שהתייבש. חכמים שונים הציעו חפצים מוכרים לשם זיהוי גווני האדום השונים שהוזכרו במשנה: דם הראשון שיוצא בשחיטת שור, דם צפור, דם האצבע הקטנה שביד, הצבע שנוצר כאשר נשפכים מים על אדמה מבקעת בית הכרם או מבקעת גינוסר.
ההבחנות הדקות מעידות על מומחיות רבה בהבחנת דמים וגווני צבעים שבטבע. והנה גדולי פוסקי ההלכה בימי הביניים הגיעו למסקנה שירדה רמת הידיעות באופן משמעותי. בהתחשב בחומרת התקלה שבטעות בראייה החליטו לאסור כל מראה אדום מבלי להבחין בין דם אדום טמא שיצא מהרחם לבין דם אדום טהור.
אלו דברי רבנו אשר בן יחיאל שחי בראשית המאה הארבע עשרה: ובדורות הללו אין בקי במראות דמים לשעון על חכמתו ולהפריד בין דם לדם. ואפילו בימי חכמי הש"ס היו מן החכמים שנמנעו מלראות דמים. כל שכן האידנא (כעת) שאין לטהר שום דם הנוטה למראה אדמומיות (פרק שני במסכת, סימן ד). ברוח זו התקבלה ההלכה למרות הכרעת הרמב"ם שיש עדיין להבדיל בין מראות האדמומיות כפי שמוזכר בתלמוד (הלכות איסורי ביאה, פרק ה).
לדעתי גורם נוסף שהביא להתפתחות זו היה הניתוק של הלכות דם נידה ממערכת הטומאה והטהרה המקורית. גלות היהודי מארצו וממקדשו הינה גם גלות הלכות אלו משורשיהן. מערכת הטומאה והטהרה תיווכה בין תהליכי הבלות וההתחיות בגוף האדם, הופעת המוות שבחיים, לבין שורש החיים בגילוי השכינה שבקודש הקדשים. מערכת זו הייתה חלק חיוני ביותר של שפת החיים שעיצבה את תודעת עם החיים החי בארצו רווית ברכת החיים על אודות א-להים חיים. כאשר המבדיל בין דם לדם עוסק רק בחומרת ביאת נידה ולא גם בראיית גילוי שורש החיים שבדם האדם, ובהרפותו בדם הרחם שבווסת, אזי הרתיעה מחומרת האיסור, פעולה הכרחית לכשעצמה בראיית דמים, הולכת ומתעצמת.
הקביעה שכל גוון אדמומי ייאסר יצרה גם הקלה בהלכה. חכמי התלמוד קבעו בהקפדה את התנאים בהם יש לראות דמים, שגוון המדויק של האודם יתבלט, כדי להבחין בין אדום טהור לטמא. הדברים מובאים כלשונם ברמב"ם שסבר שיש להמשיך ולהבדיל בין גווני האדום כפי שכתוב בתלמוד. אך הם אינם מוזכרים בשולחן ערוך שפסק שאין בקיאים היום בהבחנות הללו, משום שאין כל כך צורך להקפיד על תנאי הרקע למראה הדם בדורותנו שהרי בקלות יחסית אפשר להבחין בין גווני האודם שכולם טמאים, לבין צבעים אחרים שכולם טהורים.
ד. לסיום המסע החשוב, המורכב והרגיש הזה ראוי להתבונן בשאלות של נאמנות ואמון. עד כמה סומכת ההלכה על הבחנת אישה בדמה ועל עדותה על מצבה? הגמרא העלתה נושא זה בכמה הקשרים, למשל, אם אבדה אישה מראה הדם וטוענת שמראה אחר הנמצא לפני חכם דומה לזה שאבדה. באופן כללי נקבע שאם קיים מראה דם בעין יש רק לחכם  לקבוע את מעמדו ומבלי להתייחס לעדות אישה עליו; אך במקרה שאבד סומכים עליה.
אך שאלת נאמנותה של אישה משמעותית הרבה יותר, שהרי במקרים רבים עדותה על עצמה, לא לפני חכם אלא לפני בעלה, תכריע רבות בחייהם האינטימיים. הכרעת התלמוד הינה שנשים נאמנות לומר, "טמאה אני" או "טהורה אני", "שבנות ישראל בחזקת טהורות הן". חכמים לאורך הדורות תמכו בכך, גם על בסיס חזקת הכשרות של כל אישה, וגם – וכי איך אפשר אחרת לנהל חיי משפחה של אמון וקרבה.
אלא שכבר בגמרא מוזכר שרב יהודה הפסיק לראות דמים בגלל ששמע את אשתו אומרת שהיא לא מביאה את טיפת הדם הראשון לחכם בגלל שיש בו "דברים מסואבים". מה היה הקשר בין התנהלותה של אשתו של רב יהודה לבין זה שמסופר במקום אחר שהם התגרשו – אין אנו יודעים. אך בפוליטיקה של האינטימיות, במשא ומתן הנפשי בחיי בני זוג, הדמים, ובעיקר הכתמים, הם עלולים להפוך לכלי ביד האישה. אלא שכל מניפולציה בתחום הרגיש של חיי אישות זמנית היא, זמנית מאוד, ותשפיע לרעה על הוויית האמון ההדדי בין בני הזוג, במודע או שלא במודע.
במישור אחר, הציבורי, העברת דמים על ידי נשים בכל קהילות ישראל לידי גברים לבדיקה, היא תופעה מדהימה של נאמנות ואמון שביסוד החיים היהודיים. במונחים של פוליטיקה מגדרית יש מי שיטען (שתטען) שיש בכך ביטוי לשליטת גברים בנשים; ייתכן שבטענה יש אמת מסוימת. (היוזמה במדרשת "נשמת" להכשיר נשים לראיית דמים, הנה בוודאי מבורכת). אבל חשוב להדגיש שנשים וגברים רבים חשו בתופעה זו – וחשים עד היום – ביטוי ממשי למשהו עמוק בשותפות של בגרות בקיום חיי קדושה וטהרה בקהילה, משהו המחבר בין נשים וגברים בעולם בו לעתים מרקם המינים מתקיים ללא הבנה הדדית מלאה.
בשולי הדברים יש לשאול: האם אין היום אפשרות (או חובה) להכשיר רואי דמים שיוכלו להבדיל בין גווני האדום כפי שנקבע במשנה, בגמרא וברמב"ם? רמת הידע הרפואי-פיזיולוגי גבוהה מאוד היום ויכולת ההבחנה בין צבעים שבטבע בשימוש בטכנולוגיה מודרנית משוכללת ביותר. אכן נקבע בהלכה שאין להתיר ראיית דמים אלא למי שלמד אצל חכם שקיבל מסורת חיה של ראיה מרבותיו – ובוודאי אין לבטל קביעה זו. אבל חיים אנו בארץ ישראל המתחדשת מתוך שאיפה של "חדש ימינו כקדם". מערכת הטומאה והטהרה הייתה לאבותינו ולאמהותינו שפה חיים במפגש עם א-להים חיים. יש לעשות מאמץ להחזיר את דם האישה ממרחקי הגלות אל ארץ החיים. אכן יש בראיית דמיה חומרה יתירה, אך יש בה גם גילוי שורש החיים שבגופה. חשוב שרואי הדמים שבינינו ידעו זאת ושקביעת "טמא" או "טהור" תוכרע מתוך הגבולות שנקבעו לכך – אם רק אפשר.

הסתכלתי שוב בדברי הרמב"ם, ולעניות דעתי צריכים להבין את דבריו אחרת.
בפרק יא הרמב"ם מתייחס למספר הימים שיש לספור עד שיש לטבול. בהקשר זה הוא פתח בהלכה א בציון ההבחנה מן התורה בין דם נידה לדם זיבה – ואמר על כך שאת ההבחנה בין הדמים האלו ידעו לעשות בימי הסנהדרין וכבר לא יודעים לעשות כן. בהמשך הרמב"ם מסביר מה ההשלכות ב"חומרות" שנגזרו בגלל חוסר היכולת להבחין בין הדמים הללו. בהלכה יג הוא מסכם ואומר שלמעשה חוסר היכולת להבחין בין דמים של זבה, נדה ויולדת הביא לחומרה עיקרית אחת בכל הקשוטר לספירת הימים.
כל זאת לעניות דעתי איננו נוגע למה שהרמב"ם כתב בפרק ה, שם הוא התייחס למראות שונות מבחינת הצבע, וקבע שיש עדיין להבחין בין גוונים שונים של אדום לטמא או לטהר. כאן לא מדובר בחומרה של תוספת ימים שעליה דיבר בפרק יא אלא בקביעה הראשונית של עצם המעמד של טמא או טהור. על כן כאן הוא גם פסק לגבי התנאים אותם חייבים ליצור כדי לראות את הדמים.
לסיכום: מבחינתי המבנה של פרקי איסו"ב כאן הוא בהבחנה בין דיני המראות-הצבעים לבין דיני נשים שונות שמדין תורה יש במקור הבדלים בספירת הימים.
(ואת הערת המגיד משנה לא הבנתי – ולדעתי הערת הראב"ד שסבר כמו הרא"ש שכבר לא מדקדקים בין גווני אדום בהחלט נמצא במקום לשיטתו.)
בברכה
דוב