לכל המאמרים

פרק יוצא דופן – קרבן יולדת– מסכת נדה.

נכתב על-ידי הרב דב ברקוביץ

א. במלאת הימים בהם אסור ליולדת להיכנס למקדש היא חייבת להביא "כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או ת(ו)ר לחטאת" (ויקרא יב, ו) כדי להשלים את תהליך ההיטהרות שלה. רבים תמהו על כך: מה חטאה של יולדת שתתחייב בקרבן חטאת? ועוד – הופעת הטומאה קשורה תמיד לאיבוד פוטנציות החיים בגוף, והמוות עצמה. וכי איך אפשר שמי שמביאה חיים לעולם תיטמא בשל כך?
מוכרים דברי רבי שמעון בר יוחאי, "שהכורעת לילד – קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה" – כלומר, הקרבן מכפר על תוכן השבועה או אולי על חילולה בחידוש הקשר עם בעלה. כתבתי כאן לפני שבוע נדמה שרשב"י אינו מבקש לנמק את עיקר העניין, אלא להוסיף רובד של הטעמה המדגיש את רצון א-להים בפריון. זאת בעקבות שאלת רב יוסף שם שקרבן על חילול שבועה הינו כבשה או שעירה ולא קרבן עוף. ועוד, ברור שדברי רבי מאיר המובאים שם בסמוך שאישה נדה טמאה שבעה ימים כדי לחבב אותה על בעלה  "כבשעת כניסתה לחופה" – אינם הסביר של עיקר העניין, אלא משקפים את רצון הבורא בהעמקת הקשר בין איש ואישה.
במסגרת כתיבת טור "דף היומי" הצעתי שני הסברים אפשריים לקרבן יולדת:
– הלידה הינה אירוע המתרחש בגוף האישה ללא יכולת בחירה מצידה. כוחות חיים עוצמתיים המגיעים לידי בשלותם בהתפתחות העובר מאיצים את ההתכווצויות שאפשר לווסתן או לכוונן, אבל לא להפסיקן. רצון הבורא בחיים – בקיומם ובהמשכם – פועל דרך גוף האישה. תעצומות חיים ראשוניות הבלתי רצוניות ובלתי נשלטות בגוף האדם מהוות גם שורש החטא. הופעתן בלידה מחייבת קרבן חטאת.
– חודשי ההיריון הינם תקופה פלאית במסע האדם. עטוף במים חיים, כאשר מחייתו באה לו ללא טרחה וללא פסולת, העובר חי כבגן עדן במציאות שכולה חיות. באופן פרדוקסאלי מה שנראה כמעשה יצירת חיים, הלידה, מהווה עבור העובר מעבר ממציאות של חיות למציאות של טוב ורע, חיים ומוות. זהו שורש ההיטמאות של היולדת שיש בה נגיעה בחטא, גם אם נגיעה זו איננה רצינית.
ב. דיון נוסף על אודות טומאת יולדת וקרבן החטאת שהיא מביאה נמצא בפרק חמישי במסכתנו, בהקשר בלתי צפוי: האם תינוק שהוציאו רופאים דרך בטן האישה (יוצא מהדופן) מטמאת את היולדת ומחייב קרבן – כלידה רגילה? המשנה הפותחת את הפרק קובעת:
יוצא דופן – אין יושבין עליו ימי טומאה (בהם אסור ליולדת לקיים יחסי אישות עם בעלה) וימי טהרה (כל דם שתראה בימים אלו אינו מטמא, אך אסור לה להיכנס למקדש ולאכול מחפצי קודש), ואין חייבין עליו קרבן. רבי שמעון אומר: הרי זה (העובר) כילוד (והאישה חייבת בכל הלכות יולדת).
קיימות עדויות אמינות על יכולתם של רופאים במזרח התיכון הקדום, ביניהם יהודים, לבצע ניתוח קיסרי. בדרך כלל הניתוח היה מתבצע כדי להציל תינוק לאחר מיתת היולדת במהלך הלידה, אך לעתים גם בגלל חבלי לידה קשים וארוכים ללא לידה טבעית. ברור בכל מקרה שסוגייתנו מניחה שהיולדת אכן חיה ובריאה אחרי ניתוח קיסרי שהרי הדיון מתמקד בימי טומאה וטהרה והבאת קרבן גם שמונים יום אחרי הוצאת התינוק מבטן האישה.
הגמרא פונה מיד לברר את "טעמיהן" של שתי השיטות שבמשנה. כהרגלנו ננסה להקשיב לדרשות הפסוקים המוצעות כבסיס לשיטות בהלכה בהקשבה רגישה למילות הפסוקים המובלטות בדרשה ונדייק בניסוח הדרשה. ההסבר לשיטת הפותחת את המשנה היא:
אמר רבי מני בר פטש, אמר קרא, "אישה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב,ב) – "עד שתלד במקום שהיא מזרעת".
הפסוק המצוטט בדרשה פותח את פרשת היולדת במקרא, ויש בה פירוט הלכות טומאתה וחובת הבאת קרבן על ידה. המילים המובלטות על ידי הדרשן הינן, "כי תזריע", והן  מתפרשות במובן של קליטת זרע הבעל בשעה של קשר אישות או אולי להפרשות שבגוף האישה בשעה שמתעוררת תשוקה בקשר. כך או כך רב מני בר פטיש מפנה אותנו לשעת ההתקשרות בין איש ואישה כשורש של טומאת היולדת וחובת קרבנה.
הגמרא, כהרגלה, משאירה אותנו לתהות, מה משמעותן של מילים תמציתיות אלו. הצעתי – הדרשן רואה את העובר ברחם כהתגלמות החיבור בין איש ואישה – בין זרע לביצית, בין רצונו בה לרצונה בו, אם תרצו,  כהתגלמות של אותו רגע פלאי של התהוות חיים שהתרחשה כתוצאה מהקשר ביניהם. והנה בלידה מתנתק הקשר הפיזי בין האם לבין אותה שעת האחדה שיצרה את החיים שנשאה בקרבה. צאת התינוק מגוף האישה דרך מקום "ההזרעה" הינו היפוך של מעשה המקורי שיצר שם חיים.
על פי הצעה זו דרשת רב מני קרובה ברוחה לדברי רשב"י שהסביר את קרבן היולדת ככפרה על שבועת האישה בשעת חבלי לידה שלא לקיים שוב יחסי אישות. אלא שדווקא רשב"י הוא החולק במשנה וקובע שגם לידת "יוצא דופן" נחשבת "לידה" אליה התייחס המקרא.
ההסבר לשיטת רשב"י מוצע על ידי ריש לקיש העומד על כפילות לשון המופיעה בפרשת היולדת. בפסוק הפותח את הפרשה שהיווה בסיס לדרשתו של רבי מני כתוב "וילדה זכר". אם כן אין צורך מאוחר יותר בפרשה בלידת "נקבה" לחזור על פועל זה. במקום, "ואם נקבה תלד, וטמאה…", מספיק היה לכתוב "ואם נקבה, וטמאה…", והיה מובן שזה המשך ל"וילדה זכר". אם כן שימת הדגש על אירוע "הלידה" באה "לרבות (לידה מסוג אחר) יוצא דופן".
משמעות דרשת ריש לקיש חדה ונוקבת: שורש הטומאה והחטא אינה קשורה לשעת ההתקשרות שהתרחשה לפני תשעה חודשים אלא ללידה עצמה – לעצם ההתנתקות של החיבור הקמאי בין עובר לאמו, ללא כל קשר ל"הזרעה". ברוח ההצעה השנייה שהעליתי למעלה נראה שמקור הטומאה והחטא בלידה הינו במעבר התינוק מעולם שכולו חיות, שיקוף של העולם שהנשמה יצאה ממנו אל הגוף כדי להתהוות ברחם, אל עולם של עץ הדעת טוב ורע, של טלטלת החיים והמוות.
והנה תובנת עומק המתגלית בסוגיה. שתי הדרשות אינן רואות בדם הלידה את מקור הטומאה כבנידה ובזבה. דם נידות ודם זבות נוצרים מתוך תהליכים של איבוד פוטנציות חיות, ומשום כך הם מהווים שורש הטומאה. לעומת זאת, דם היולדת מהווה סוג של דם פצע שנגרם בחבלי הלידה, ולא בלות רקמות החיים שברחם.
ג. הגמרא מבליטה את שיטת רשב"י בבירור המחדד את יסודותיו. בשלב הראשון מובאת הערת רבי יוחנן, חברו של ריש לקיש (כנראה שעסקו יחד בבירור שיטת רשב"י מתוך הזדהות עם שורשיה): "ומודה רבי שמעון (בלידת יוצא דופן) בקדשים – שאינו קדוש". הכוונה: אף על פי שרשב"י קבע שלידת יוצא דופן נחשבת כלידה לגבי הלכות יולדת, לגבי בהמה שהוקדשה וילדה בניתוח, הלידה איננה נחשבת כלידה. למרות שבדרך כלל שקדושת בהמה שהוקדשה נמשכת לולדה, אם הוולד נולד בניתוח, אין ההלכה כן.
וכי מה פשר הבחנה זו? מבחינת תהליך הלידה אין שום הבדל בין המקרים הללו!
הגמרא מציעה שהערת רבי יוחנן מבוססת על קביעת התורה שקדושת "בכור" נוצרת רק בלידת "פטר רחם" – הראשון "שפותח" את רחם אמו. נגזר מכך שכל לידה המממשת מציאות של קדושה, חייבת להיות פתיחת רחם. הגמרא תוהה: אבל בשני המקרים, בטומאת יולדת ובלידה שבקודש, הלידה מבטאת יותר מכל דבר בעולם את אותו הקשר בין תינוק לאם, התהוות החיים ברחם חייבת לקבוע את ההגדרה ההלכתית של "אמא".
אלא שרשב"י מבחין בין מערכות החובות והאיסורים המגדירים את גבולות הפולחן הקשורים ישירות לעבודות המקדש – הטמא, קרבן שנשחט בלילה ולא ביום או שהוצא דמו מחוץ למקדש – לבין אלו הקשורים לפעולות אסורות שמקורן מחוץ למקדש – למשל, בהמה שנעבדה או ששותפה ביחסי מין עם אדם. קרבן עולה שהועלה למזבח כדי לתת ביטוי לפניית האדם לשורש חיותו, למרות שנעשה בו פסול "מקדשי" אינו יורד מהמזבח; קרבן עולה שהועלה למזבח שנעשה בו מעשה עבירה שבמערכת החוץ מקדשית, כמו עבודה זרה וגילוי עריות – יש להורידו.
ומה קשור כל זה להבדל בין לידה טבעית לניתוח קיסרי? ולהבחנה בין טומאת יולדת להמשכת הקדושה?
העבודה במקדש מבטאת פנייה ישירה של האדם לייחודו של עולם הנמצא מעבר למציאות הזמן והמקום, שורש הבריאה והמנהיג אותה. מעשה המצוות פונה אל העולם ומשקפת את תודעת האדם, רצונו ופעלו בו. המשכת מעמד ההתקשרות למקדש בלידת בהמה מאם שהוקדשה, חייבת להתקיים ללא מעורבות האדם, כביטוי לפעולה הישירה של הבורא בהתהוות החיים. בהקשר זה רחם של אם – אדם ובהמה – מהווה כלי של הבורא בו הוא מחולל חיים ורק הפעילות הטבעית והבלתי רצונית תגלם זאת.
לעומת זאת דיני טומאה וקרבן חטאת שייכים לגמרי לעולם האדם, למציאות בה עץ החיים מתווך בעץ הדעת טוב ורע, מציאות שיש בה גם מוות. לרשב"י לא חשוב איך תינוק עובר מהמציאות המיוחדת כולה חיות שברחם, למציאות עולם האדם. כל מעבר שכזה – במיוחד אם הוא נעשה בידי אדם ללא בפעולה הטבעית של פתיחת הרחם – הינה לידה המביאה לטומאת היולדת.
ד. בבירור נוסף של תפיסת רשב"י נידון מקרה של אישה המתקשה ללדת במשך שלושה ימים וכתוצאה מכך מדממת ועוברת ניתוח קיסרי. לפי חכמים היות ולידת יוצא דופן אינה נחשבת "לידה", אין להתייחס לדם כדם לידה שאינו מקור טומאה, אלא כדם הרחם שיצא שלא בווסת הנידון כדם זיבה. לעומת זאת על פי רשב"י היות ולידת יוצא דופן נדונה כ"לידה", הדימום הינו דם לידה שאינו מטמא.
חידוד דברי רשב"י עובר שני שלבים:
– אם הדם שיצא בשלושת ימי קשיי הלידה יצא מפתח הרחם ברור לחכמים שאין קשר בין הדם ללידה, הדם מטמא משום זיבה. לרשב"י למרות שהדם יצא מפתח הרחם, היות ולידת יוצא דופן הינה לידה לכל דבר, גם את הדם הזה יש לראות כחלק מהלידה ואינו מטמא.
– אם יצא דם דרך החתך בדופן האם, גם אז באופן מפתיע חכמים רואים את הדם כשורש של טומאה, אמנם לא דם זיבה המטמא את האישה לימים רבים, אלא טומאה קלה יותר. כמובן רשב"י פוסק שדם זה הינו דם לידה.
כאן מגיע המהלך למיצויו. מה מעמדה של הרחם עצמה אם כל דם היוצא ממנה הינה מקור של טומאה?
באופן סמלי בשלב זה בדיון מכונה הרחם בשם "מקור", בחינת מעין מים חיים, כביטוי המקרא,  וְהִקְרִיבוֹ (הכוהן את קרבן היולדת) לִפְנֵי יְדֹוָד, וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ" (ויקרא יב, ז)
לפי חכמים כל דם הנוגע ברחם טמא גם אם אינו דם נידה או דם זיבה – "המקור" עצמו טמא. לפי רשב"י, "מקור – מקומו טהור". הכוונה: לפי חכמים הרחם הינה חלק מגוף האישה; גם אם דרכה פועל בורא העולם, יש לראותה ככלי למימוש דעתה ורצונה של האם. המציאות ברחם הינה מלאת חיות א-להית, אבל היא שייכת לעולם האדם ולפעלו. הפער בין החיות שבתוך הרחם לבין הרחם כאיבר בגוף ובעולם האדם הופך אותה לשורש של טומאה. כל דם הנוגע ברחם, גם זה שאינו בא בווסת או מזיבה, "טמא" אף זה שיצא מפצע בדופן.
לעומת זאת רשב"י סובר שהרחם אינה יכולה להיטמא. היות והיא שייכת למציאות א-להית שכולה התהוות חיים, היא איננה למעשה חלק מעולם האדם, רצונו, בחירתו ופעלו. רק דם שיוצא מהרחם בשעה שהופך להיות חלק מ"בשרה" של האישה, גם דם נידה וזיבות, טמא ויטמא. מה שאינו דם שכזה לא טמא כלל.
נקודת ההיטמאות מתחילה מחוץ לרחם – כמו שלידה מטמאת, בגין יציאה מחוץ לרחם אל עולם האדם – גם אם מדובר בלידת יוצא דופן.

נכתב על-ידי הרב דב ברקוביץ
הרב דב ברקוביץ' הוא ראש "בית אב להתחדשות וליצירה בתורה" בירושלים וראש בית
מדרש הליכות עולם.
בעל טור שבועי במוסף "שבת" של מקור ראשון, העוסק ביסודות רעיוניים שבלימוד הדף
היומי בגמרא.
מחבר הספרים "שעשני גבר" "געגועי ארץ" ו"מקדש החיים" העוסק בקשר שבין איש ואשה
ובתהליך בניית הבית היהודי.