"אין דנין יצירה מטומאה" – האגדתא בסוף פרק שלישי בנדה

א. אלכס טל כתב לפני שבוע על האגדתא שבסוף פרק שלישי במסכתנו הדנה בהריון, יצירת העובר והלידה. נשלו ממנה כמה אמירות ידועות לרבים, חלקם צורבים לנפש המודרנית, במיוחד בכל הקשור להעדפת לידת בן ללידת בת. העניין המיוחד שבאגדתא מביא גם אותי לעסוק בתכניה.
ראוי לציין שחלק מדברי חכמי התלמוד תואמים את ידיעותינו באמבריולוגיה ומעידים על חקר מפותח, אמנם בכלים דלים, של התפתחות העובר. הנה כמה דוגמאות:
– תנו רבנן: איזהו שפיר מרוקם (שנרקמה בו צורת ולד ועל אישה שהפילה אותו לקיים דיני טומאת יולדת כהלכתן)? אבא שאול אומר: תחילת ברייתו מראשו, ושתי עיניו שתי טיפין של זבוב, שני חוטמין (נחיריו) כשני טיפין של זבוב, ופיו פתוח כחוט השערה, וגווייתו (איבר המין הזכרי) כעדשה, ואם הייתה נקבה – נדונה כשערה לארכה, וחיתוך ידיים ורגליים אין לה (דף כה, א).
אבא שאול שהיה קברן העיד על עצמו שניצל את מלאכתו לחקור את השפעת מאכלים על בריאות העצמות, וחקר ככל הנראה גם את שלבי התפתחות העוברים שקבר. הוא עמד על תופעה מרתקת המוכרת במיוחד במחצית הראשונה של ההיריון – מרכזיותה של התפתחות הראש לעומת הגוף. זאת בשני אופנים: בגודלו המגיע לכחצי אורך העובר, ובחיתוך איבריו – הופעת העיניים, האוזניים ואברי הראש האחרים, שבצורתם הפרימיטיבית מקדימים את הופעת הידיים והרגליים.
– תיאור תנוחת העובר ברחם. דרש רבי שמלאי: "למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל, ומונח ידיו על שתי צבעיו, שתי אציליו (זרועותיו) על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה… (דף ל, ב).
– דוגמא נוספת נמצאת במשנה ופתיחת הדיון בגמרא המהווים שער לאגדתא. נקבע במקרא שהלכות טומאת יולדת שונות לוולד זכר ולוולד נקבה. כאמור, אישה שהפילה שפיר בו אפשר לזהות צורת עובר חייבת גם היא בדיני טומאה אלו. על כן נשאלה השאלה מאיזה שבוע בהיריון אפשר לזהות את מין העובר?
הגמרא מציינת "ניסיונות מדעיים" נוראיים שביצעה המלכה קליאופטרה בשפחותיה שנידונו למוות. נכפת עליהן לקיים יחסי מין שבועות לפני שהומתו כדי שאפשר יהיה לתאם בניתוח לאחר המוות בין שלב ההיריון לבין אפשרות זיהוי מין העובר. מסתבר שגם חכמי המשנה בדקו עוברים, כמובן בתנאים אחרים, כדי לאסוף מידע שישמש אותם בקביעת ההלכה.
המשנה (דף ל, ב) מביאה מחלוקת בעניין זה: רבי ישמעאל אומר: …הזכר נגמר לארבעים ואחד יום (מתחילת ההיריון), והנקבה לשמונים ואחד; חכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה – זה וזה ארבעים ואחד". ככל שידי מגעת בחיפושים באינטרנט, על פי מה שידוע היום אפשר לבסס כל אחת משתי הדעות. מחד, בשבוע השביעי להריון אפשר לזהות את התחלת ההבחנה בין זכר ונקבה בהתפתחות רקמות העובר, ואף מופיע תחילת אבר המין של עובר זכר. מאידך, זיהוי אברי המין של עובר נקבה אפשרי בין השבוע השניים עשר לשבוע החמישה עשר (אשמח לקבל תיקונים מהקוראים).
ב. ההצעה הראשונה בגמרא להסביר את שיטת רבי ישמעאל היא שקיימת הקבלה בין התהוות הוולד לבין הלכות טומאת יולדת. אישה שילדה בן טמאה שבעה ימים על פי המקרא בגין דמי הלידה, אך אסור לה להיכנס למקדש עד יום הארבעים; אישה שילדה בת טמאה ארבעה עשר יום ואסור לה לבוא למקדש עד יום השמונים.
הגמרא שוללת הצעה זו וקביעתה מהווה תשתית לאגדתא כולה: "אין דנין יצירה מטומאה". הכוונה: ההיריון והתהוות הוולד הינם תהליכים של יצירת חיים חדשים לעומת דיני טומאה המתווכים בין אדם שבא במגע עם תופעת המוות או בלות החיים לבין שורש החיים שבבית המקדש. וכי איך אפשר להדמות זה לזה!?
ועוד – הגמרא עומדת על כך שבדיקה מדעית של התפתחות העובר מהווה בסיס עדיף לקביעת ההלכה – בוודאי לפי חכמים ואף לפי רבי ישמעאל – גם לעומת דרשה המבוססת על פסוקי המקרא. יש להתבונן ישירות בתופעות עצמן, בהן אפשר לזהות את "מדת הקדוש ברוך הוא", ורק לאחר מכן, ועל בסיס המידע שנחשף, לדרוש פסוקים. זאת משום שהתהוות הוולד משקפת תהליך של יצירת חיים בידי הבורא, מ"נפלאותיו – עד אין חקר ועד אין מספר", ומשום כך תהליך התהוות הוולד הינו מציאות שכולה התהוות, יצירה, חיות.
ברוח זו, למרות הצרימה לאוזן, הרחם מכונה בשם , "קבר" (משנה, אהלות פרק ז). כמו שהקבר מהווה אכסניה לאדם העובר מעולם לעולם, כך הרחם מהווה אכסניה לאדם העובר בכיוון ההפוך מעולם לעולם. בקבר נפרדת הנשמה מהגוף וממשיכה את דרכה בחיות קיומה. שלב זה של מסע האדם מתואר באגדתא שלפנינו בכך שהאב והאם תורמים תשעה דברים לקיום החומרי של אדם והקדוש ברוך הוא תורם תשעה דברים לקיום רוחו (ביחד ח"י), וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא נוטל את חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.
ברחם מתרחש תהליך הפוך – התקשרות הנשמה בגוף. לעניות דעתי זהו שורש מרכזיותו של הראש בחיי העובר. יש הסוברים שחיוניות המוח לפונקציות החיים היא הקובעת את קדימות התפתחות הראש בעובר. אך איזה מנגנון בעובר "יודע" שבראש נמצא מרכז העצבים של האדם, ועל כן יש לפתח אותו לפני האברים האחרים? ומי יצר מנגנון זה בעובר? ועוד – ידוע שאחרי לידת האדם תאי המוח ממשיכים להתרבות אך בקצב הולך ופוחת עד שנות ההתבגרות ואז נפסק לגמרי תהליך ריבוי התאים. מציאות זו משקפת את היות האדם "נזרק" החוצה ממציאות שכולה חכמה ודעת, שורש החיות, אל עולם בו מימוש חיות זו אמורה להתקיים בחיבור עם החומר. בהתבגרות הפיזיולוגית היחס בין הראש והגוף משתנה לטובת הגוף בגלל הצורך הקיומי להנכיח את החיים בעולם של חומר ולאפשר התפשטות חיות האדם במרחב.
ג. תיאור חיי העובר כמציאות שכולה חיות מהוה יסוד לדרשת רבי שמלאי שאת חלקו הראשון הבאתי למעלה. הנה החלק האחר: וכיוון שיצא לאוויר בעולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים…ומלמדין אותו כל התורה כולה… וכיוון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסטר על פיו ומשכחו כל התורה כולה… ואינו יוצא משם עד שמביעין אותו… ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך : צדיק אתה – היה בעיניך כרשע, והרי י ודעים שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא;אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לא הריני נוטלה ממך.
מה אופן המציאות בה שוכן האדם בחדשים האחרונים של שהותו עטוף במי אמו? לפי רבי שמלאי היחס בין הראש והגוף בעובר משקף מציאות בה הצרכים הפיזיים של אדם אינם שולטים בקיומו, אינם מהווים בסיס לתודעתו. האוכל והשתייה מגיעים ללא טורח, כמו בגן עדן, מבורר מפסולת כמו המן שירד מהשמים. במציאות שכזו אור הנשמה היורדת מלמעלה לגוף מאירה ללא סיגים ורואה האדם את סוד היש ללא חסימות שיתהוו בהכרתו עם לידתו.
בשעה שהפתוח נסתם והסתום נפתח, נכנס האדם למציאות חדשה בה עץ החיים מתווך בעץ הדעת טוב ורע – אתה תהיה צדיק, או שמא רשע; ממציאות שכולה מים חיים לזו של טומאה וטהרה, של בחירה, של התמודדות, של חיים ומוות. שעה שמסביב כולם שמחים בהופעת חיים חדשים נטמאת היולדת בדמיה אשר בטאו ירידה בפוטנציות חיים, ממציאות שכולה חיים למציאות שיש בה גם מוות.
על רקע דרשת רבי שמלאי החכמים מתארים את ההיריון כמציאות שכולה פלאית. דבריהם חיוורים על יד תמונות הפלא המראות לנו היום את שלבי התהוות עובר אף מרגע המפגש בין זרע לביצית. אך אין לנו אלא לחוש הזדהות עם הדרשות הנראות לנו "קטנות" יחסית, אך עבור אבותינו נתנו ביטוי לפסוקים "ע(ו)שה גד(ו)לות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר", ו"אודך ה' על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשך ונפשי י(ו)דעת מא(ו)ד", פסוק הלקוח מפרק קל"ט בספר תהילים (פסוק יד) שכולו על התהוות האדם "כפלא-יה".
– הקדוש ברוך הוא יצר עובר בחלל פתוח ופיו כלפי מטה. בכל זאת העובר משתמר בו ולא נופל החוצה. כמה שהעובר נעשה יותר כבד הוא צף דווקא כלפי מעלה.
– הקדוש ברוך הוא לוקח מהאב ומהאם חומרים שונים ביסודם ויוצר מהם יצור אחד; למרות שמערבב בין החומרים אפשר להרגיש את התרומה הייחודית של כל אחד לפיזיולוגיה של התינוק.
ד. ממש באמצע האגדתא, עשר אמירות לפניה ועשר לאחריה, מובאת דרשת רב יוסף. אלכס טל לימד אותנו שהדרשה חריגה. כל החכמים המוזכרים באגדתא הינם חכמי ארץ ישראל ורב יוסף הינו חכם בבלי. ועוד – הדרשה אינה קשורה לעוברות, היריון ולידה; היא באה לקבוע שאין אדם מסוגל לראות מציאות של "פלא" שהוא עצמו חי אותה – "אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".
אמירה זו לא נאמרה במקורה בהקשר לדברים שנדונו באגדתא, ושיבוצה באמצעה מהווה מעשה עריכה דרמטית. הכוונה: האישה הנושאת ברחמה את עוברה, והאדם-העובר, חיים במציאות א-להית שכולה פלא, איך אין הם מסוגלים לראות אותה ולדעת אותה. גם העובר הצופה מסוף העולם עד סופו אינו מסוגל להביט בחידת קיומו, בנס שהוא עצמו מהווה.
כאמור, הדרשה הינו הציר המחבר בין מחצית הראשונה של האגדתא למחציתה השנייה. מכאן ואילך תעלה השאלה: מה גבולות יכולת האדם להשתתף באופן מודע ופעיל בתהליך יצירת החיים של הוולד? השאלה נשאלת בשתי מערכות של דרשות. במערכת הראשונה עולה השאלה בהקשר לכניסה להיריון:
– הגבר מוציא מגופו זרע רב והקדוש ברוך הוא מברר ובוחר את הטיפה המובחרת.
– כאשר תשוקת האישה מתעוררת תחילה בקשר אישות, יוולד זכר; אם של האיש, תיולד נקבה. תשוקת האישה לאיש ותשוקת האיש לאישה וההתעוררות משפיעה על התהוות מין העובר.
– יש ימים במחזור האישה המתאימים יותר לכניסה להיריון ואפשר לכוון להם.
המערכת השנייה של דרשות בנויה על רקע הדברים הקודמים. היות ואין האדם מסוגל להשתתף באופן ממשי בהתהוות החיים, הקדוש ברוך הוא כמו פרגן לו, וקבע את מצוותיו באופן שיסייע לו לקיים יחסי אישות של התקשרות ופוריות:
– יולדת מביאה קרבן חטאת בגלל שחבלי הלידה הקשים מביאים אותה להישבע שלא תזדקק שוב לאיש שלה; והנה היא חיללה את שבועתה בכל שחזרה אליו. המגמה הדרשנית הברורה של קטע זה נחשפת בשאלות שהגמרא מטיחה בשם רב יוסף ("אין אדם מכיר בנסו") עליו. לא מביאים קרבן על חילול שבועה במזיד?! ועוד, קרבן חטאת של יולדת הינו עוף, וקרבן חילול שבועה הינו כבשה או שעירה!?
– ימי הטומאה ללידת זכר שבעה ימים ולנקבה ארבעה עשר יום. השמחה גדולה יותר בלידת זכר ועל כן החרטה של היולדת על שבועתה באה לה מוקדם יותר.
– ברית המילה נקבעה ליום השמיני כדי שלא יהיו חברי ההורים שמחים ובני הזוג עצובים, היות (ולפי הנהוג בתקופת הגמרא על פי הנאמר במקרא) אסור להם לקיים יחסי אישות עד יום השביעי מהלידה, סוף ימי הטומאה ללידה בן.
– יחסי אישות אסורים בימי הטומאה של אישה נדה, "מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעת ימים; כדי שתהא חביבה על בעלה בשעת כניסתה לחופה".
דברים אלו נאמרו ברוח האגדתא כדי להמחיש איך גם המצוות של הקדוש ברוך הוא מהווים חלק מרצונו בחיים חדשים, על אף שאין הם משקפים את שורש המצוות בפשטותן.