אז ישיר משה

פרשת בשלח מגוללת את רגעי השיא בסיפור יציאת בני ישראל במצרים, ובהם קריעת ים סוף. ישועת בני ישראל לאחר מפלתם של המצרים בים מעוררת השראה, וגורמת למשה ולעם לפצוח בשירה (שמות ט"ו, א'): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה  סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". המילים "אז ישיר" מיוחדות. אין כאן תיאור של ארוע השייך לעבר, כי אם שירה המוסבת אל העתיד – "ישיר", כפי שמעיר המדרש (סנהדרין צא.): ""אז ישיר משה" (שמות טו, א), 'שר' לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה". משירתו של משה על הים, הנאמרת בלשון עתיד, למד המדרש על תחיית המתים. מדוע נקט הכתוב בלשון עתיד? כיצד ניתן לקשור בין גאולת מצרים בעבר לבין תחיית המתים העתידית?
ביאור נפלא על האמור מובא בידי המהר"ל מפראג (נצח ישראל כ"ב) בביאורו את האגדה המובאת במסכת ברכות (ג.), המגוללת את סיפור מפגשו של רבי יוסי עם אליהו הנביא בפתח אחת מחורבות ירושלים. אגב שיחתם מספר אליהו הנביא לרבי יוסי כיצד תפילותיהם של בני ישראל, לאחר חורבנו של הבית השני, פועלות את פעולתן בעולמות עליונים: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". תפילת הקדיש, הברכה שמברכים בני ישראל את הקב"ה, גורמת נחת רוח בעולמות עליונים. התוספות (שם) מסבירים, כי הסיבה להיות תפילת הקדיש בארמית הינה כדי להסוותה מהמלאכים, משום עצמתה וגודל השבח שבה: "לפי שתפילה נאה ושבח גדול הוא, על כן נתקן בלשון תרגום, שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאים בנו". מה פשר הדברים? מהו השבח הגדול הגלום במילים "יהא שמיה הגדול מבורך"?
מסביר המהר"ל, כי בדומה לשירת הים, אף מילות הקדיש מוסבות אף הן כלפי עתיד – יהא שמיה הגדול מבורך. זוהי למעשה מעלתה המרכזית של תפילה זו, ובלשון המהר"ל: "כי השבח הזה שהוא 'אמן יהא שמיה רבה' מורה על מעלת ישראל, כי בו נזכר מה שלא נזכר בשום שבח, שאומר שהוא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, רוצה לומר בכל העולמות, אף לעולם הבא". בברכנו את הקב"ה כשאנו פונים לעתיד, אנו מברכים את הקב"ה בכל העולמות, אף בעולמות שהם מעבר להשגתנו. תפילתנו פועלת גם ברבדים ובמימדים שעולים על המציאות.
מטעם זה, מסביר המהר"ל, היה חשוב להסוות תפילה זו מן המלאכים: "והפירוש הוא, כי אי אפשר למלאכי שרת לשבח שבח זה, שלא יוכל לשבח ולקלס בריאה את בוראה במעלה מה שלא נמצא איתו … ולכך ישראל שהם מזומנים ומוכנים לעולם הבא, יכולין לברך כך 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא', עד עולם העליון, הוא עולם הבא … ובזה מדריגת ישראל יותר קרוב אל השם יתברך מן המלאכים, ולפיכך יש כאן קנאה". מלאכים מכונים עומדים, אין להם אלא את מה שעיניהם רואות, אין חזון, אין ראיה מרחבית, הם מסוגלים להעריך את הקיים בלבד. בני האנוש, לעומת זאת, מתעלים מעל למגבלותיהם, מברכים את הבורא אפילו במדרגה בה אינם נמצאים כעת, רואים את התמונה הכללית, שואפים אל עולמות אחרים.
באופן זה מסביר המהר"ל את כוחה של שירת הים, המוסבת אף היא אל העתיד: "ולפיכך לא מצינו בכל השבחים שמתחיל ביו"ד העתיד לומר 'אמן יהא שמיה רבה מברך', רק שבח זה, כי יו"ד העתיד מורה על עולם הבא. וכמו שאמרו ז"ל … "אז ישיר משה" (שמות טו, א), 'שר' לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחיית המתים מן התורה"
גם כאשר משה ובני ישראל שרים את שירת הים הם שרים לה' בכל העולמות, תפילתם חוצה את מגבלות העולם, קורעת כל גבול אפשרי, בני ישראל, אשר זה עתה יצאו משעבוד ומתופת מגלים חירות אמיתית מהי – היכולת להתעלות מעבר לנסיבות, מעבר לאילוצים, הם נוסקים לגבהים שכלל לא האמינו שישנם, הם רואים עתיד, לאחר מאות שנים נטולות אור.
פירושו של המהר"ל מסביר לנו את עמקה של שירת הים, ואת האופן בו שירה זו מנציחה את תמצית מהות סיפור גאולתם של בני ישראל. בשירת הים מודים בני ישראל לקב"ה על העבר, אבל השבח האמיתי בו משבחים בני ישראל את הקב"ה נעוץ ביכלתם להתבונן אל עבר העתיד. בעשותם כן, מעידים בני ישראל לפני ה' כי הם מכירים בגודל יצירתו, בכוח האדיר שגלם ה' בברואיו. גאולת מצרים לא רק הצילה את בני ישראל מתופת, כי אם החזירה להם את אמונתם בכוחם לבנות, לחלום, לשאוף את הבלתי גבולי.