האומר אחטא ואשוב

לפי המשנה המפורסמת במסכת יומא (ח', ט'), לא ניתן להסתמך על מוסד התשובה לשם הצדקת החטא: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". לכאורה דברי המשנה פשוטים וברורים. כאשר האדם מתכנן לחטוא בתקווה כי יוכל לשוב לאחר החטא, לא יסתייע בידיו לעשות תשובה. עם זאת, עיון מדוקדק בלשון המשנה מגלה מסר מורכב ועמוק עוד יותר.
משנה זו מורכבת משני חלקים. החלק הראשון: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה". חלק זה של המשנה מבקר את האדם החוזר על חטאו יותר מפעם אחת. רש"י (על הגמרא יומא פ"ז. העוסקת במשנה זו) מסביר כי החזרה על מעשה החטא מנציחה מציאות עובדתית לפיה האדם מתרגל לאורח החיים הפלילי, לכן אין די במעשה עבירה אחד. נדרש מעשה עברייני חוזר ושונה, מעגל שוטה אליו נסחף החוטא, ובלשונו: " לפי שהעבירה דומה עליו היתר". העונש על התנהגות זו הינו: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – לא יסייעו לאדם זה מן השמים בתשובתו.
לכאורה החלק השני של המשנה חריף יותר: "אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". חלק זה של המשנה מתאר מציאות שונה. אדם מתכנן לחטוא מתוך הסתמכות על כפרת יום הכיפורים. כאן האדם אינו "בונה" על מעשה התשובה שלו עצמו, כי אם מאמין כי משמים יכפרו על מעשיו, כפי שמסביר מהר"י בן חביב (תוספת יום הכפורים על יומא): ויראה מתוך זה הפלפול דסיפא דקתני אחטא ויוה"כ מכפר מיירי באדם שאינו עושה תשובה והוא חוטא על סמך שיוה"כ יכפר לו". על פניו, חטא הנעשה מתוך הסתמכות על כפרת יום הכפורים חמור מחטא הנעשה מתוך הסתמכות על תשובת החוטא. כאשר האדם חוטא מתוך הסתמכות על תשובתו נדרשת חזרה של ההתנהלות הבעייתית. לעומת זאת, די בפעם אחת בה האדם חוטא מתוך הסתמכות על כפרת יום הכפורים על מנת שהאדם ייענש, כפי שמסביר מהר"י בן חביב (שם): " דברישא באומר תרי זמני הוא דאין מספיקין הא בחדא זמנא אין לו עונש דאין מספיקין ואלו בסיפא אפי' בחדא זמנא דאמר אחטא ויוה"כ מכפר אמר דאין יוה"כ מכפר."
מאחר שהמעשה השני המפורט במשנה חמור מהמעשה הראשון, נדמה כי אף העונש על המעשה השני חריף וקשה מן העונש על המעשה הראשון: "אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר", אדם כזה לא יזכה בכפרה, לכאורה מושג התשובה נשלל ממנו, ובלשון מהר"י בן חביב (שם): "דעונש דרישא הוא עונש קל דאין מספיקין בידו כלומר דאין עוזרין אותו לשוב אבל אם הוא בעצמו ישתדל לשוב מתכפר לו ואלו בסיפא החמיר עליו העונש ואמר אין יוה"ך מכפר אע"ג דעשה תשובה, וקשה מאי שנא רישא ומ"ש סיפא".
מפרשנות זו את דברי המשנה אנו למדים מסר עצום. כולנו מועדים לנפילה, כולנו מקבלים לעיתים החלטות שגויות. ברם כל עוד לא איבדנו את אמונתנו בכוח שלנו לעשות תשובה, ביכולת שלנו להתעלות מעל המציאות בה אנו נתונים – מן השמים לא יסתמו את הגולל על סיכויינו לעשות תשובה. אפילו אם תפיסתנו את מוסד התשובה חלקית, אפילו אם אנחנו מתכננים לשוב מן הפה ולחוץ, על מנת לצאת ידי חובה, כעלה תאנה לחטאנו החוזרים ושונים, עדיין, כל עוד אנו מאמינים בכוחנו לשוב, מן השמים נותנים לנו לשוב. אמנם לא יסייעו מן השמים לתשובתו של העבריין הסדרתי, הנסמך על תשובתו להצדקת מעשיו הפליליים, אך הדרך לתשובה אינה חסומה. אם הוא באמת ירצה, הוא יוכל לשוב.
מתי נשללת מהאדם הזכות לתשובה? רק כאשר האדם מפסיק להאמין בעצמו ובכוחותיו לשוב. כאשר האדם משוכנע כי רק משמים יעשו עבורו את העבודה, יכפרו עליו. עבריין שכזה, החוטא במחשבה כי יזכה בכפרת יום הכפורים, לא יהנה מכפרה, פסו סיכוייו.
מן השמים מתנהלים איתנו בשיקוף, בחירותנו מכתיבות את גורלנו, היחס האלקי לו אנו זוכים הינו בבואה של היחס שאנו מעניקים לעצמנו. יסוד זה מתואר בתורת החסידות ע"י הפסוק במשלי " כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אדם המתבונן על בבואתו במים, רואה השתקפות של עצמו. אם הוא מזיז את ידו, גם דמותו המשתקפת מזיזה את ידה. אם הוא מתקרב לדמותו – דמותו מתקרבת אליו. חוקים אלו פועלים גם ביחס לעולם האלוקי. אם אנו מתקרבים אל הקב"ה – הוא מתקרב אלינו גם כן בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג' ז'). האדם המאמין באלקים, בעצמו, לא ימנע מעצמו תשובה, ומן השמים לא ימנעו מאדם שכזה את הפריבילגיה לשוב.

המשך המאמר:
בשבוע שעבר עסקנו בדברי המשנה במסכת יומא (ח', ט'): "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". על פניו המשנה מדברת על שני סוגי אנשים. האדם הראשון, המוזכר בחלק הראשון של המשנה, חוזר על חטאו יותר מפעם אחת וסומך על תשובתו שתציל אותו: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב" ענשו של אדם זה לפי המשנה: "אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה" – לא יסייעו לאדם זה מן השמים בתשובתו. האדם השני, המוזכר בחלק השני של המשנה, חוטא אך פעם אחת וסומך על כפרת יום הכפורים שתציל אותו: "אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר". לכאורה העונש המוזכר במשנה לאדם זה חריף יותר: "אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" – הוא לא יזכה בכפרה.
על אף שהמסר המובא במשנה בהיר ומפורט למשעי, בא הרמב"ם ו"טורף את הקלפים" בהעניקו פירוש מרתק ללשון משנה זו (הלכות תשובה, ד'): "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה ארבעה מהן עון גדול והעושה אחד מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו ואלו הן  והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר".
הרמב"ם משווה בין הדין המוזכר בחלק הראשון של המשנה לבין הדין המוזכר בחלק השני של המשנה. לפי הרמב"ם האמירה: "אחטא ויום הכפורים מכפר" נובעת מהאמירה "אחטא ואשוב". שורש שתי התופעות זהה. גם העונש המושת בכל אחד מהמקרים זהה לפי הרמב"ם, בין אם אדם אומר "אחטא ואשוב" ובין אם אדם אומר "אחטא ויום הכפורים מכפר" – העונש הוא: "אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו". הרמב"ם גם מתאר באור שונה את החלק הראשון של המשנה. במקור נאמר פעמיים "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב". הרמב"ם עם זאת מתאר רק פעם אחת: "האומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויום הכפורים מכפר". מדוע סטה הרמב"ם מלשון המשנה? מדוע השווה את המעשה המובא בחלק הראשון של המשנה למעשה המובא בחלק השני של המשנה? מדוע החיל בשני המקרים את אותו העונש? מדוע השמיט את אזכור החזרה על מעשה החטא והתשובה כמובא בחלק הראשון שבמשנה?
הסבר מופלא לשיטת הרמב"ם מצוי בפירוש מהר"י בן חביב: "אלא דהתנא נקט תרי זמני לאשמועינן חדושא דאע"ג דהוא חטא חמור דנעשית לו כהיתר אפ"ה כל עונש שלו הוא דאין מספיקין בידו לעשות תשובה כלומר דלא יעזרוהו מן השמים לעשות תשובה אבל אם הוא ישתדל לשוב בכל לבו תשובה מועלת לו". הרמב"ם מפרש המשנה באופן מעודד. לא משנה מה גודל נפילת האדם – העונש יסתכם בכך שמשמים לא יספיקו בידו לעשות תשובה, שלא יסייעו לו בתשובתו. עם זאת, תמיד האדם יוכל לשוב, אפילו אם התשובה תהיה קשה ומאתגרת. מטעם זה מסביר מהר"י בן חביב מדוע הרמב"ם מזכיר רק פעם אחת: "האומר אחטא ואשוב" ולא פעמיים כבלשון המשנה: "ואם היה אומר התנא אחטא ואשוב חדא זמנא הייתי טועה לומר דבתרי זמני לא יועיל לו תשובה, קמ"ל דאפילו בתרי זמני העונש שלו הוא דאין מספיקין כו' וה"ה באומר פעם א' אין מספיקין דמלתא דסברא הוא דכיון דחוטא על סמך התשובה לא יעזרוהו לשוב כסברת המקשה, ובכן עלו דברי הרמב"ם כהוגן". לא משנה מה גודל החטא, ולא משנה כמה פעמים חזר החוטא על חטאו – תמיד יהיה מקום לעשיית תשובה. החזרה על מעשה החטא בלשון המשנה נועדה לחדד, שגם אם העבירה תיעשה לחוטא כהיתר, עדיין יוכל החוטא לשוב, אף אם לא יסייעו לו מן השמים.מפרשנות זו את דברי הרמב"ם עולה, כי הדלת לעולם לא תיסגר בפני תשובת האדם – אם באמת ירצה בתשובה. כח רצון זה מובלט מאוד בכתבי הרב קוק ככוח מניע לתשובה: "אע"פ שהוא מתלבט מאד איך להוציא את רגליו מתוך הבוץ של החטאים, אע"פ שלא נתברר לו כלל וכלל איך מתקנים את העבר כולו, אע"פ שהדרכים המעשיים אינם עדיין כלל סלולים לפניו, ואבני נגף הם מלאים, אבל הרצון להיות טוב זהו רוח גן עדן אלהים, המנשב בנשמה וממלא אותהאושר אין קץ, עד אשר גם אש הגיהנם של הצער העמוק מתהפך גם הוא לנחל עדנים". אין דבר העומד בפני הרצון, דבר לא יעכב את האדם המשתוקק לשוב, ויה"ר שנזכה לתשובה שלמה, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.