אלישע בן אבויה

"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר' שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'" (ירושלמי מכות ב', ו').
למעשה החטא השפעה מרחיקה לכת על כל מישורי החיים. לחטא השלכות חברתיות ("חטאים תרדף רעה"), השלכות מוסריות אישיות ("הנפש החוטאת היא תמות") והשלכות חוקיות ("יביא קרבן ויתכפר"). משכך לא ברור כיצד בכוחה של תשובה לכפר ולהתגבר על תוצאותיו ההרסניות של החטא.
נדמה כי הדיאלוג התיאולוגי המרתק בין רבי מאיר לבין אלישע בן אבויה – רבו של רבי מאיר שהתפקר (המובא בירושלמי, חגיגה ב', א') – עשוי לשפוך אור על מהות התשובה.
אלישע בן אבויה מגיע רכוב על סוסו לבקר את תלמידו רבי מאיר בבית מדרשו בעיר טבריה, בעיצומו של יום השבת. אגב, אין זה מקרי שאלישע רוכב לבית המדרש ביום השבת. בהמשך המדרש מסופר כי אלישע רכב על סוסו ליד קודש הקודשים ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אף לאחר שהתפקר, עדיין נמשך אלישע אל הקדוש, הנשגב.
בין יתר העניינים בהם דנים רבי מאיר ואלישע לפי המדרש, מתעוררת מחלוקת בין שניהם בפירוש הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קוהלת ז'). לשיטת רבי מאיר גם אדם שעשה טעויות בעברו עשוי לנחול הצלחה בחייו, אם ישתדל, ובלשונו: "… לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו". לעומתו, גורס אלישע, כי אופי ההתחלה מכתיב את אופי הסוף. התחלה מוצלחת עשויה לגרור סוף מוצלח, ברם התחלה גרועה מובילה בהכרח לסוף עגום, ובמילותיו: "טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו".
אלישע מגייס את סיפור עברו האישי כהוכחה לתפיסת עולמו: "ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד  … וישבו ונתעסקו בדברי תורה … וירדה אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה … והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש … אמר להן אבויה אבא רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש"
עברו האישי של אלישע מעורר קנאה – בן טובים, שגדל בבית ועד לחכמים, והוקדש ללימוד תורה מינקותו. ברם בשל אופיו הפרפקציוניסטי והביקורתי אין אלישע גאה בעברו. הוא מוצא בו רבב – כוונת אביו בהקדשתו לתורה לא היתה לשם שמים. עובדה זו מסבירה, לדידו של אלישע, מדוע מוכרח היה להתפקר. עברו הפגום הוא שהכתיב את עתידו המר.
פעמיים לאורך המדרש טוען אלישע, כי את תפיסת עולמו למד דווקא מחברו רבי עקיבא. טענתו זו של אלישע מעוררת השתאות, שכן רבי עקיבא משמש כדוגמא מהלכת ליכולת האדם להתעלות מעל עברו באמצעות כוח רצונו. בניגוד לאלישע, דווקא רבי עקיבא, בן גרים, העביר את ארבעים שנות חייו הראשונות כרועה צאן פשוט, נטול תורה, השכלה ואמצעים. אין ספק כי אחריתו של רבי עקיבא עולה על ראשיתו. זאת ועוד, האופטימיות הבלתי נלאית של רבי עקיבא, עד כדי נכונותו לשחוק נוכח שועלים היוצאים מחורבות קודש הקודשים, אף היא מוכיחה את אמונתו בכוח להתעלות מעל רוע הגזירה. אלישע לא באמת הקשיב למשנתו של רבי עקיבא, כי אם "שמע" רק את מה שרצה לשמוע.
נדמה כי באותו האופן ניתן להסביר את הסיבה שסירובו של אלישע לשוב בתשובה: "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביה"כ שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי"
כשאדם רוצה שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שום מעמד, ולא יוכל לחזר את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמיתית, אלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בעיקר נח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל, אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחניות ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אליו." הרב קוק, מאורות הראיה, ירח איתנים, י"ז).