לכל המאמרים

"וכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻות" : הגירושין – פתרון או בעיה?

נכתב על-ידי רונן נויבירט - רב קהילת 'אהל ארי', רעננה. מרבני 'צהר'

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד, א-ב)
בפרשת השבוע מופיעה האופציה הטראגית לסיום קשר הנישואין ע"י מתן גט כריתות. חז"ל ראו את הגירושין כאסון וכך דרשו בסוף מסכת גיטין (דף צ:): "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", כלומר: אפילו למזבח הרגיל בקרבנות, הקרבן של משפחה המתפרקת הוא קשה מנשוא.
עם זאת, חז"ל נותנים לגיטימציה לגירושין במצבים מסויימים כפי שמופיע במשנה (גיטין פרק ט משנה י):
בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה דבר ערווה, שנאמר (דברים כ"ד, א') "כי מצא בה ערות דבר"
ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר (דברים כ"ד) "כי מצא בה ערות דבר"
רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר (שם) "והיה אם לא תמצא חן בעיניו"
שיטת בית שמאי מובנת והגיונית. הם מדגישים את המילה 'ערוה', ומבחינתם רק מעשים שיש בהם משום בגידה עשויים לשמש עילה לפירוק הנישואין. שיטת בית הלל קשה יותר, ברם מאחר ובית הלל מדגישים את המילה 'דבר', ניתן לומר שכוונתם שכל בעיה בזוגיות עשויה לשמש עילה לגירושין. עשוי זה להיות חוסר תיאום ציפיות ודרישות  או שמא מריבות בלתי פוסקות על כל דבר קטן. במילים אחרות, ניתן לפרש שהמושג "הקדיחה תבשילו" מתייחס לבית אשר אינו מתפקד ברמה הזוגית.
ברם, שיטתו של רבי עקיבא מפתיעה ביותר. הכיצד ייתכן שהתורה נותנת לגיטימציה לגירושין במצב של גבר בוגדני אשר מסתכל על נשים אחרות? בלשון המלבי"ם: "הייתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך אשר אם יראה אחרת נאה הימנה …שתתיר התורה לגרשה?"
דעתו של רבי עקיבא אמנם לא נפסקה להלכה, אמנם דומני שעיון בה עשוי לחדד נקודות רלוונטיות לגבי נישואין וגירושין בעידן הפוסט-מודרני.
מהי מטרת הנישואין על פי התורה? עיון בסיפור הבריאה עשוי לשפוך אור על חזון הזוגיות. בפרק א' של ספר בראשית מתוארת בריאת הזכר והנקבה בדמות אחת – האדם: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א', כ"ז), ובלשון המדרש (בראשית רבה, ח', א'): "א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן". גם פתיחתו של פרק ה' מעידה על כך שאדם הראשון בתחילת בריאתו היה מעין תאומים סיאמיים, וכפי שמופיע בפסוק: "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם", לא כתוב "ויקרא את שמו" כי אם "ויקרא את שמם". אשר על כך דרשו חז"ל: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם." (יבמות ס"ג.).
ברם ניכר מפשט הכתוב, כי היצירה המשותפת ששמה אדם אינה מוצאת את שלמותה: "לא טוב היות האדם לבדו". ע"פ המדרש לעיל, האיש והאשה היו מחוברים גב אל גב בבריאתם ולכן האדם (כלומר, כל אחד משניהם) מרגיש בודד, שהרי הם מסתכלים לכיוונים הפוכים. לפיכך הצורך לתיקון הוא יצירת "עזר כנגדו", כלומר מצב בו האיש והאשה מתייצבים ועומדים זה כנגד זה, פנים אל פנים. בניתוח הראשון בהסטוריה (שאגב מתבצע תחת הרדמה מלאה!) מופרדים האיש והאשה זה מזה: "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת." (בראשית ב', כ"ב-כ"ג).
הצלע אשר נלקחת מהאדם אינה "עצם" (rib) כי אם "צד" שהרי בלשון התורה המילה "צלע" מופיעה בהקשר זה כגון: צלעות המשכן או צלעות המזבח.  הקב"ה חוצה את האדם לשנים, מפריד את "התאומים הסיאמיים" וסוגר בשר במקום החתך.
דווקא עם הפרדתם, מצטווים בני הזוג לשוב ולדבוק זה בזה "והיו לבשר אחד". חיבורם המקורי "גב אל גב" זוכה לתיקון, בהתחברותם המחודשת פנים אל פנים.
אשר על כן מברכים אנו בחתונה בשבע הברכות את ברכת "יוצר האדם", שהרי רק כעת נוצר אדם חדש ממש. עד רגע הנישואין כל אחד מבני הזוג היה רק "חצי", מרגע הנישואין הופכים הם להיות אדם אחד ממש, לא רק שותפים, כאיש אחד בלב אחד.
כדי לאפשר חיבור אמיתי, פנים אל פנים, יש לאפשר את אופציית הבחירה ולכן הקב"ה מפריד ביניהם, שכן החיבור הראשוני נעשה בכורח ולכן לו היה בו את מרכיב הדבקות.
כך מסביר המלבי"ם את שיטת רבי עקיבא: " אבל משפטי ה' אמת… ורצה השי"ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה היה כל אחד מתאונן על חייו שבהכרח יחיה עם אשה אשר לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש לו יכולת לגרשה…וכל זמן שלא גרשה בהכרח הוא חיי רצון". התורה רצתה ליצור תשתית לקשר אהבה הבא מתוך בחירה מלאה ולא מתוך כורח. כדי שתהיה בחירה מלאה, חשוב לבני הזוג לדעת שהם יכולים לצאת מן הקשר כל אימת שיחפצו.
אצל בני זוג החשים שהם נשואים בכורח ולא מתגרשים בשל נסיבות חברתיות או משפחתיות, תחושת הבדידות של "גב אל גב" עשויה להתעצם מיום אל יום ולמרר את חייהם. הידיעה שתמיד אפשר להפרד, בדיוק כפי שהקב"ה הפריד את האיש והאשה, יוצרת תשתית לחיבור בחירי מחודש של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". המלבי"ם בסוף דבריו מביא משל קטן כלשונו, אשר אומר הכל: "אם יחרצו לאיש שישב בבית יום אחד –  לעונש יחשב לו, ומרצונו – ישב כלוא בבית כמה ימים ותחשב לו עוד לענג ונחת". האושר בזוגיות מותנה באלמנט הבחירה ולכן ע"פ רבי עקיבא התורה יוצרת את הבסיס לבחירה מלאה.
ברם דומני שדוקא נקודת הדבקות הינה הקושי האמיתי בחברה הפוסט-מודרנית, חברה בה נסדקות ומתפוררות האמיתות מוחלטות ובה דבקות באידיאולגיה אחת. ללא דבקות, קשה ביותר לבנות בית יציב. התפיסה הרווחת מתארת את הנישואין כשותפות. שותפים בעסק יוצרים את השותפות לרוב מסיבות אינטרסנטיות ואגוצנטריות, כדי לייצר מסגרת יעילה יותר לרווח. ברם, אם יום אחד מתבהר לאחד מהשותפים שבהפרדו יוכל להרוויח יותר, או לחילופין שבחבירה לשותף אחר יוכל להצליח יותר – לא רחוק היום בו תתפרק השותפות. לא פלא אם כן, שבחברה אינדיבידואליסטית ואגואיסטית, חברה בה מוסד הנישואין הוא מוסד של שותפות, חברה בה רואה אדם את זכויותיו לפני חובותיו, מגיעים קשרי נישואין רבים כל כך אל קיצם, ברגע בו נדמה לאחד מהם שאין הוא בא על סיפוקו ואיננו מקבל את חלקו. על פי התפיסה היהודית, נישואין זו מסגרת של יצירה חדשה של אדם אחד. אשר על כן, אם יד ימינו של האדם תפצע בטעות את יד שמאל, לא יעלה על הדעת שיד שמאל תתקוף בחזרה את יד ימין. כדי ליצור דבקות אמיתית האדם צריך להשתחרר מהאגו שלו ולראות לא את עצמו במרכז, כי אם את ה"אחד" הנוצר בין האיש והאשה. מריבה בין בני זוג אינה רק פגיעה אישית של צד אחד ברעהו כי אם בעיקר שבירת ההרמוניה הזוגית ואשר על כן הביקורת אינה צריכה להיות מכוונת למקום הפגיעה האישית כי אם לפגיעה בהרמוניה הזוגית, בכדי לשקמה ולשפרה.
סיכומם של דברים, אופציית הגירושין הינה הכרחית על מנת ליצור בחירה ודבקות. עם זאת, צריך לזכור שלא תמיד גירושין פותרים את הבעיות שבזוגיות, כי אם מייצרים קשיים חדשים. דווקא בעידן בו אנו חיים ראוי לשקול האמנם פירוק הקשר הוא הפתרון הראוי, או שמא עבודה מפרכת על המידות – הקטנת האגו, הגברת הנתינה והסובלנות, הקשבה, הגברת הציפיות העצמיות והקטנת הציפיות מהצד השני. תיקון המידות אינו פשוט אך יכול לעיתים להוות "טיפול שורש" לבעיות בזוגיות אשר גירושין לא בהכרח יפתרו.
אף על פי כן, עלינו לזכור שמוסד הגירושין חיוני, ועשוי להוות מענה נכון למצבים בלתי פתירים. יתכן כי לכך התכוון רבי עקיבא בגרסו, כי גירושין אינם נובעים בהכרח מ"בעיה" באחד מבני הזוג, כי אם מחוסר התאמה ביניהם. היהדות אינה אוכפת "כליאה" של בני אנוש בקשר בלתי נכון אשר אינו הולם אותם ואת טבעם. ניתן וראוי במצבים מעין אלה, להתקדם קדימה מתוך ציפייה ותקווה לקשר עתידי טוב, משמח ומספק.
מכל מקום, אחריותנו הקהילתית לתמוך בזוגות המתגרשים, ולסייע בסיפוק מענה חברי וקהילתי לצרכים המורכבים המתעוררים.
נתפלל כולנו לזכות לזוגיות ולאושר מתוך בחירה וכבוד בבחינת
"ודבק באשתו והיו לבשר אחד"