בואי כלה- צאי במחול

ליל טו באב. עוד מעט אפתח את שערי המקוה וכלות לבושות מעטה של תום ושמחה יבואו בשעריו.
אני יושבת ותוהה. הייתי בכל כך הרבה חתונות. כל כך הרבה פעמים חשתי את אותה תחושת החמצה. החמצת הרגע…
פעם אחת בודאות זה קרה – חשתי את אותה אנרגיה אדירה האופפת את הכלה. עוטפת אותה ומעלה את כולנו, מעלה, מעלה. מחברת תחתונים לעליונים…
זהו סודן של הנשים. כל כך קל… כל כך מוחמץ…
זה אלפי שנים, מסורת היא בידנו. מאז מרים הנביאה:
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה .. אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ.  וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"(1).
ועד ימינו:
"לחול המחול הראשון הזה עם הכלה" (2).
המחול – סודן של הנשים. לו רק דבקו בו ..

לאורך התנ"ך המחול מאפיין את התנועה הנשית. הוא תמיד מצטייר בהיבט חיובי:
• לדוגמה:
" וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (3)
• "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" (4).
• "… וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת… בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים" (5).

פעמים, המחול מביע תנועה רוחנית – האלוקית:
• אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן …" (6)
• "..דאמר ר' ברכיה ור' חלבו: עתיד הקב"ה לעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא, … צדיקים מכאן וצדיקים מכאן והקב"ה באמצעם…" (7).

לעומת זאת, הריקוד מאפיין את התנועה הגברית, בד"כ, הפיזית:
• "…וְיַלְדֵיהֶם, יְרַקֵּדוּן"(8).
• " הֶהָרִים, רָקְדוּ כְאֵילִים…" (9).
• "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? …" (10).
• " …ורוקד שלוש רקידות כנגדה ואומר שלוש פעמים: כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נונע בך כך אם ירקדו אחרים כנגדי לא יגעו בי"  (11).
אדרבה, הריקוד נמצא מחובר לעניינים שלא בקדושה:
השימוש בפועל ר.ק.ד הוא שריד מלחשים שנאמרו בימי קדם בעת ליקוי הירח ומקורם בפולחן של ע"ז.
לדוגמה:
הנביא ישעיהו מתאר את המפלה שבבל תנחל. במסגרת זו, הוא מתאר את יללות בעלי החיים על הריסות בבל ואומר: "… ושעירים ירקדו שם". (12) הכוונה לשעירי עיזים – הנחשבים לאלילי המדבר (13). הנביא ישעיהו מקשר בין הריקוד לבין האלילות (14).

לעומת זאת, המילה מחול דומה באותיותיה לפעלים שונים. הוא מחולל – יוצר, עושה שינוי. הוא גם מכשיר היוצר חשמל והופך אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית.
הוא גם מחול- נסלח, מכופר.
בתאור פשוט המחול הוא סוג של רקוד המאופיין בתנועה סיבובית המבוצעת בשיתוף מספר אנשים היוצרים מעגל משותף.
עוצמתו באה לו בעבודה המשותפת של מרכיביו. "בתנועה הסיבובית יש לכל אחת מרחב אישי וסגנון מסויים, אך כולן מאוחדות בפנייתן למרכז, וכך גם כולן שוות במרחק ממנו" ( וינגורט, 15).
זהו עניינו של המחול. המחול הינו מעגל, בו אין מעמדות ומדרגות. כל נקודה במעגל נמצאת במרחק שווה מהמרכז, מהנקודה הפנימית, השורשית, האלוקית.  ובלשון ר' צדוק מלובלין: " פירוש עיגול דיתגלה מדריגת העיגולים דשם אין מדריגות דכולו שווה בשלימות" (16). דבר זה מרמז על העתיד לבוא אז תהיה לכולם השגה שווה באלוקות  (17).

"עבודת הקודש, בזמן ובמקום המקודשים ביותר, היתה אצל הנשים – במחול… ובמילים אחרות: פסגת עבודת ה' הנשית באה לידי ביטוי עם הגוף" (וינגורט, שם).
על השימוש ברקוד ככלי לעבודת ה' כותב הכוזרי (18) ומדגיש את המחשבה והכונה הנצרכת בעבודת ה', בכל רבדיה: "ה'יראה' וה'אהבה' וה'שמחה'". זאת על מנת שנוכל באמצעות עבודה זו לעבוד ולהכיר את ה' וניזהר ממילוי צרכינו בלבד (19).

וינגורט ( שם) ממשיכה ומצביעה על הקו המיחד את המחול כאמצעי להגיע לדבקות בה' ולחבר בין בני הזוג בפרט והאדם בכלל.
" הריקוד הוא הכוח היוצר, הכוריאוגרפיה של המעברים על פני החיים ותמורותיהם…" (ויגורט, שם).
" בכח התנועה והמחול לעורר בנו כוחות חיים ויצירה מדהימים" (ויגורט, שם).
(ולמרות שבמקצת הכותבים לא נעשתה הבחנה ברורה בין המחול לרקוד,  במקורותינו קיימת הבחנה זו).

מאמרה של הרבנית, עו"ד דר' פנינה נויבירט" המחוללות בכרמים", דן במהות המחול בטו באב:
מתוך עיון במשנה (20):
"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים…"
וכך היא כותבת: " זהו גם סודם של המחולות. בימים מקודשים כיום הכיפורים וטו' באב יצאו בנות ירושלים במחולות בתקופת בית המקדש. מחולות בנות ירושלים משקפים מציאות מושלמת, בה החיבור בין שמים וארץ, גוף ונשמה, אדם וחברו – מלא והרמוני. החילול בכרמים מבטא את כוחם של בני ישראל לצקת קדושה בכל רבדי החיים, עד כדי יכולת לרקוד בכרמים לשם שמים". כל זאת מתוך העצמת  ערך השוויון החברתי.

את דבריהן המאלפים של וינגורט ונויבירט הייתי רוצה לקחת לרובד נוסף – הרובד המעשי:
תחילת החופה מאופיינת ב7 ההקפות אותן מקיפה הכלה סביב החתן. מקור המנהג בפסוק : "… כִּי בָרָא ה´ חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (21) . מנהג זה מזכיר לנו את 7 ההקפות סביב חומות יריחו. גם הסיבוב מהותו כמחול – מעגל המקיף ותוחם .
"הטעם למנהג כדי לרמז שהנישואין הם לשם שמים, מאחר שהקב"ה מתגלה בשבעה רקיעים.
בכל מקום שעושים הקפות זהו רמז לדבר גבוה מהבנתינו, כי לקו ישר יש התחלה וסוף, מה שמבטא את יכולתינו להתבונן באופן שיטתי בכל רעיון קווי.
אבל למעגל אין התחלה ואין סוף, לרמוז שמדובר ברעיון אין-סופי שאיננו יכולים לקלוט אותו. המספר 7 – הוא המספר השלם שמופיע בעולם הזה. לכן, כשמסיימים את התורה בשמחת תורה, נוהגים לערוך 7 הקפות לסמל בזה שכל מה שלמדנו והבנו – עדיין אינו כולל את כל עומקה והיקפה של התורה.
כך גם בעת החתונה, משמעות הנישואין כל כך עמוקה עד שלא ניתן כמעט לבטא במילים את גודל המעמד והשעה. ולכן מבטאים זאת על ידי 7 הקפות סביב החתן…
מנהג האשה בדבר, מרמז על כך שמדרגת האשה גבוהה משל האיש, ועל כן בה מתבטא המעגל וההיקף שרומז אל מה שמעבר להשגה (22).

מנהג ההקפות מלווה אותנו בעוד נקודות מפגש בין חיינו הארציים לאלו הרוחניים: בהקפות בשמחת תורה, בהושענא רבה ועוד.
לצערי,
מנהג נלוז הופיע בשנים האחרונות בחתונות ילדינו. לא עוד ריקודי המעגלים – המחולות , בעלי האנרגיה האדירה הסובבת את החתן והכלה והמעלה מעלה את כל השמחים בשמחתם.
דחיקת ה'מרוחקים' והמבוגרים ואי שיתופם בתוך המעגלים, הפכו מנהג נפוץ.
לא עוד התחשבות בכולם, כשוים בפני המלך והמלכה ( קרי החתן והכלה).
כל אחד דוחק ומנסה להראות לכולם את חשיבותו ע"י דחיפה קדימה.
או אז נוצרים מעגלים מעגלים המפצלים את האנרגיה האדירה לאנרגיות קטנות ושוליות שעיקרם לא החתן והכלה במרכז אלא ראית כל אחד את עצמו.
כל אחת יוצאת בריקוד משלה. כמה שמושך תשומת לב וייחודי (קרי פרובקטיבי וחושפני) – כך יותר טוב… כמה ריחוק אנו יוצרים במו ידינו… ריחוק מחברינו, ריחוק מבעלי השמחה, ריחוק מעצמנו, ריחוק מאלוקינו…
אל תחללו את המחול, אל תהפכו את "מחול הכרם" (= הרווח הקבוע שבין שורות הגפנים),  ל"מחול שדים".
בנות,
שובנה לחולל במחולות!

____________________________________________________________________

1. (שמות, טו, כ)
2. (טשרניחובסקי, שירים, 364)
3. (שמות, טו, כ).
4. (שופטים יא, לד)
5. ( שמואל א, יח ו)
6. (תלמוד בבלי, מסכת תענית, – דף לא, עמוד א)
7. (שיר השירים רבה פרשה א, כב)
8. (איוב, כא, יא)
9. (תהלים קיד, ד)
10. (מסכת כתובות, דף י"ז, ע"א)
11. (מסכת סופרים (פרק כ ב) )
12. (ישעיהו, י"ג, כ"א)
13. שעירים: תרגום יונתן: שדים. וכן מפרשים רש"י והרד"ק (שם).
14. ( הרקוד בתנ"ך ובחז"ל. ד"ר מנחם צוקר.  ספר "שיעורים" http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/zuckm/37.html)
15. (וינגורט אורה רבקה, 'אור הלבנה' התשס"ח, עמ' 304-307)
16. (רסיסי לילה י')
17. " מחו"ל הוא לשון עיגול. מלשון "מחול הכרם". כי דבר עגול שאין בו מורשא דקרנתא [=פינות] הכל בשווה לנקודה הפנימית ואין בו שום השתנות בשום איזה צד. וכן יהיה לעתיד לבוא, כי כל נשמות הצדיקים כולם יהיו שווים לטובה למקור ושורש כל שורשי הקדושה. והוא [ה'] יושב באמצע "וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' זה ה' קוינו לו" – היינו, כמו שנתבאר שיהיה להם השגה בהבורא ברוך הוא וברוך שמו מצד עצמותו יתברך. והנה על בחינה זו שיהיה לעתיד לבוא כנ"ל דומות אות סמ"ך שבא"ב [=אלף-בית]. כי כתיבת אות סמ"ך הוא בעיגול בלי מורשא דקרנתא. והוא נקודת עלמא דבינה [=עולם הבינה, ספירה נקבית בספירות הקבליות], עולם הבא, עולם החירות. וכנודע מהספרים הקדושים והוא סוד ט"ו באב – היינו, אות הט"ו באותיות האלף בי"ת והוא אות סמ"ך. ויום טוב הזה ט"ו באב מרמז על בחינה זו, לאשר הוא סוף כל המועדות שבשנה – בסוד היקף ובסוד "עולם שנה נפש" וכמו כן יום הכיפורים הוא גם כן בבחינה הלזו, כנודע מהספרים הקדושים שיום הקדוש והנורא הזה הוא בסוד אימא עילאה, תשובה עילאה, ולזה [לכן] "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים". כי אלו הימים מרמזים על מעלת גדלות בני ישראל. שיהיה להם לעתיד לבוא שהבורא ברוך הוא וברוך שמו ייטיב חסדו עמהם לבל ידח ממנו נידח ולזככם שיהיו כולם שווים במעלה זו. היינו השגה גדולה מצד עצמותו יתברך וכנ"ל. וזהו "שבהם בנות ישראל", היינו, נשמות בני ישראל, "יוצאים בכלי לבן שאולין" – כי שאולים המה מחסד הבורא ברוך הוא וברוך שמו, אשר עשה עמהם, "כדי שלא לבייש את מי שאין לו", רק שיהיו כולם שווים במעלה ובמדריגה ובשלימות המאושר. וזהו גם כן פירוש דברי רבי יוחנן אמר שמואל "יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה", היינו, שיום הזה מרמז לבהירות גדול[ה] כל כך שיהיה לעתיד לבוא שלא יהיה כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו, רק כולם יהיו שווים במדריגה. ..(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, "אוהב ישראל" לפרשות התורה, לט"ו באב ויום הכיפורים).

18.  (הכוזרי, ב, נ)
19. "ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד, יהיו לך גם אלה עבודת האלקים, ואף על ידם תדבק בענין האלקי. אך גם דברים אלה לא מסרתם תורתנו בידי איש ואיש, כי אם קבעה שעור כלם.."
20. (משנה; תענית ד)
21. (ירמיהו לא, כא)
22. (על פי פניני הלכה, ליקוטים בענייני משפחה למו"ר הרב אליעזר מלמד) מאת: יזהר אשור ואבינח ברנר, צוות ישיבת הר ברכה: http://www.kipa.co.il/ask/show/80585-%D7%A9%D7%91%D7%A2-%D7%94%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%9F