אני מחזיר ישראל למקומן
פחות משבוע חלף מהיום השחור בו אנו מנציחים את חורבן הבית. כיצד ניתן לשוב לשגרת היום יום בידיעה שטרם הצלחנו להתגבר על החורבן הצורב?
נדמה כי המדרש (איכה רבתי פתיחתא כ"ד) עשוי לספק לנו כלים לבניה ולשיקום. המדרש מתאר את האבות פונים לקב"ה לאחר חורבן הבית הראשון ללמד זכות על בני ישראל ולבקש רחמי שמים עליהם: אברהם אבינו מתייצב ומזכיר את עקידת יצחק: "ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו אלא אני בעצמי כפתתי אותו. ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?" ברם תחנוניו אינם מסייעים. מתייצב יצחק ומזכיר את עקידתו: "ונעקדתי ברצון על גבי המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?" ברם אף תחנוניו אינם משכנעים. מתייצב יעקב ומזכיר צער גידול בניו: "כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם. ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?" אך גם מילותיו אינן מועילות. מתייצבים משה וירמיה ומתחננים: "רבונו של עולם, כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק?" אולם גם הם אינם נוחלים הצלחה.
רק רחל מצליחה להבטיח את חנינת העם באמרה: "רבש"ע! גלוי לפניך, שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי … ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
מדוע דווקא רחל מצליחה להשיב ישראל למקומם? במה חזק טיעונה מטיעוני האבות שקדמו לה?
עיון מדוקדק בדברי רחל מגלה כי טיעוניה שערוריתיים: כפי שלא קנאתי באחותי כך אף אתה אינך יכול לקנא לעבודת כוכבים. דברים אלה תמוהים. כיצד מייחסת רחל לקב"ה קנאה? כיצד בכלל ניתן להשוות בין קנאתה של רחל ללאה לבין ההתמודדות האלקית עם עבודה זרה?
הסבר לאמור ניתן למצוא בדברי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהרן ע"ב), המסביר את פשר המושג "יצר רע אלקי": "וגם למעלה (כביכול) אצלו יתברך מצינו בחינת יצר הרע הנ"ל כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה: בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, שזה בחינת יצר הרע כנ"ל, ואחר – כך כביכול שבר היצר הרע, ושתף מדת רחמים וכו'…שבחינת מדת הדין הוא בחינת היצר הרע". "היצר הרע" האלקי הוא מידת הדין – המשקפת תביעה בלתי מתפשרת לשלמות טוטאלית. הסטנדרטים לפיהם בורא הקב"ה את עולמו הם על אנושיים, אך בסופו של דבר "מכבד" הבורא את חולשותיהם של ברואיו, הוא בורא את עולמו במידת הרחמים.
קנאה מבטאת חוסר שביעות רצון ממציאות בלתי מושלמת, היעדר קבלה של הקיים. חוסר כבוד כלפי התהליך. רחל איננה מקנאה, היא מעריכה את המתווה ורואה את המכלול גם במחיר דחיית מימוש אהבת אמת. באותו מטבע לשון פונה רחל אל הקב"ה – אף אתה כבד את מגבלות בניך. הם אינם מושלמים, אך הם מנסים להשתלם, אל תדון אותם במידת הדין, דון אותם במידת הרחמים, כבוש "יצרך".
האבל הגדול בתשעה באב מלמד על תחילת תהליך הבראה ושיקום. כשלנו בעוונותינו, ומתוך כשלוננו אנו מבקשים לצמוח ולתקן, לשוב למקומנו, לחדש ימינו כקדם. איננו נאחזים בזכות אבות, אנו נאחזים בשברוננו. איננו מיפים את המציאות, אנו ערים לנחיתותנו. איננו תובעים את המגיע לנו על פי דין – אנו מבקשים רחמים, מתחננים לקב"ה שינחם על הרעה, שיקבל את לבנו השבור, שישיב אותנו למקומנו.