חורבן טור מלכא

הגמרא במסכת גיטין מגוללת שורה של אגדות חורבן קורעות לב על חורבן הבית. במאמר זה אתמקד בסיפור חורבן טור מלכא: "אתרנגולא ותרנגולתא (בשל תרנגול ותרנגולת) חרוב (חרבה) טור מלכא דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים (היו נוהגים בטור מלכא כשהיו יוצאים חתן וכלה היו מוציאים תרנגול ותרנגולת לפניהם – כאות ברכה – שיפרו כתרנגולים). יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי שקלינהו מינייהו (יום אחד עברה פלוגה רומאית ולקחה את התרנגולים) נפלו עלייהו מחונהו (התנפלו עליהם היהודים והיכום) אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי (באו ואמרו לקיסר מרדו בך היהודים) אתא עלייהו (בא הקיסר עליהם) .
התנהלות בני טור מלכא תמוהה. הרומאים לא פגעו בנפש. בסה"כ לקחו שני תרנגולים, אשר ספק אם היו ערים לסמליותם. אמנם אקט זה מקומם, עם זאת האם הוא מצדיק תקיפת הפלוגה בהתחשב בהשלכות?
הקיסר חושש לפגוע בבני טור מלכא: "הוה בהו ההוא בר דרומא (היה בין היהודים לוחם ושמו בר דרומא) דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו" (שהיה קופץ מיל והורג ברומאים) "שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא אמר ריבוניה דעלמא כוליה אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא" (נטל הקיסר את כתרו, הניחו על הארץ ואמר: ריבונו של כל העולם אם טוב בעיניך אל תמסור את האיש ההוא (הקיסר), אותו ואת מלכותו – בידי איש אחד – בר דרומא). הקיסר בכבודו ובעצמו נכנע ליהודים ומתפלל לישועת ה'? כיצד בכל זאת חרבה טור מלכא?
מסביר המדרש, כי בר דרומא כשל בלשונו, וברברבנות ציטט פסוק בתהלים (ס'): "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו", ממנו משתמע כי ה' זנח את עמו (לפי המדרש דוד המלך כתב זאת בלשון תמיהה ובר דרומא אמר זאת כקביעה). "על לבית הכסא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה (נכנס בר דרומא לבית הכסא, הוכש בידי נחש ומת)". על אף מות בר דרומא מחליט הקיסר לסגת: "אמר הואיל ואיתרחיש לי ניסא הא זימנא אישבקינהו שבקינהו ואזל (אמר הקיסר: הואיל והתרחש לי נס בפעם הזאת ולא פגע בי בר דרומא אעזבם, עזבם והלך". הגזירה הוסרה, הקיסר נסוג, מה אם כן הביא לחורבן העיר?
עזיבת הקיסר את טור מלכא מתקבלת בשמחה מוגזמת, מוקדמת מידי: "איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא (קמו ואכלו ושתו והדליקו נרות עד שנראתה חגיגתם בריחוק מיל)". הקיסר מתקומם: "אמר מיחדא קא חדו בי יהודאי (אמר הקיסר – היהודים שמחים לראות במפלתי) "הדר אתא עלייהו (שב הקיסר ובא על טור מלכא).
ומה נורא היה חורבן טור מלכא: "א"ר אסי תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני" (שלוש מאות אלפים חיילים רומיים חמושים עלו לטור מלכא והרגו בה שלושה ימים ושלושה לילות, בעוד בצד השני של העיר חגגו ולא היו יודעים אלה באלה). החוגגים אינם ערים לקיצם הקרב.
מדרש זה מגולל שורת החמצות. ניתן היה למנוע את חורבן טור מלכא, ניתן היה לעצור את ההידרדרות באינספור הזדמנויות. ברם מחדליהם העקביים של בני טור מלכא הביאו את הרעה: תגובתם המוגזמת ללקיחת התרנגולים, רברבנות בר דרומא וחגיגת הנצחון הראוותנית.
מרתק לראות את הניגודיות בין התנהלות הקיסר לבין התנהלות בני טור מלכא. לאורך המדרש היחיד המתפלל לה' הינו הקיסר. בני טור מלכא אינם נאחזים בה' ומגדיל לעשות בר דרומא, המאשים את האלקים בזניחה. הקיסר הוא אף היחיד במדרש המודה על הנס שהתרחש לו. לב בני טור מלכא ערל לניסים שהתרחשו להם: אי פגיעה בנפש בידי הלגיון הרומאי, רתיעת הקיסר מבר דרומא ונסיגת הקיסר חרף מות בר דרומא. על אף עצמתו משפיל עצמו הקיסר ונסוג בשל הנס שהתרחש לו. ברם גאוות בני טור מלכא מתעתעת בהם. הם אינם יודעים מתי לסגת ולהתנהג בהכנעה, אפילו כאשר הרומאים טובחים בהם. דווקא כאשר דמות חזקה, שלילית ואיומה כקיסר, מתפללת לאלקים, מודה על ניסים ונסוגה אחור בעטיים – תמהים אנו מדוע אין תפילה, הודיה והכנעה בקרב בני טור מלכא?
אין בעל הנס מכיר בניסו. בעוד אומות העולם אומרים (תהלים קכ"ו): "הגדיל ה' לעשות עם אלה", אנו אומרים: "הלא אתה אלקים זנחתנו". הם מתפלאים מעצמת ההשגחה ואילו אנו נאחזים ביאוש בלתי מוצדק ובלתי מוסבר, הם רואים כי מעת ה' היתה זאת ואילו אנו מסתמכים  על כוחנו ועוצם ידנו. חורבן אינו גזירה בלתי נמנעת, אמונה, חזון וקשב היו יכולים לשנות את המציאות בה אנו שבויים עד ימים אלה – ועל אלה אני בוכיה.