ירושלים טור מלכא וביתר

הגמרא במסכת גיטין (נ"ה:) מתארת ברצף את חורבן ירושלים, חורבן טור מלכא וחורבן ביתר: " אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים (בשל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים) אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא (בשל תרנגול ותרנגולת חרבה טור מלכא) אשקא דריספק חרוב ביתר (בשל יצול של עגלה חרבה ביתר)".
במאמר זה אבקש לעמוד על הקשר בין כל אחד משלושת הסיפורים. סיפור חורבנה של ירושלים הוא המפורסם מבין השלושה. שנאת חינם פושה באויר, לאדם אחד יש אוהב בשם קמצא ושונא בשם בר קמצא, הוא שולח את משרתו להזמין את קמצא לסעודה, והמשרת מזמין בטעות את בר קמצא. בעל הסעודה זועם. בר קמצא מתחנן ומבקש להישאר במקום ולשלם את עלות מנתו, אך בעל הסעודה מסרב, בר קמצא מציע לשלם עבור מחצית הסעודה ובעל הסעודה מסרב, בר קמצא מציע לשלם עבור כל הסעודה ובעל הסעודה מסרב. במקום נוכחים רבנים חשובים שאינם מוחים בפני השפלת בר קמצא, ולכן הוא הולך אל הקיסר ואומר לו שהיהודים מרדו בו. הקיסר אינו משתכנע בקלות, הוא מבקש מבר קמצא להמציא ראיה לדבר. בר קמצא מציע לקיסר שישגר לבני ישראל עגלה משולשת ויווכח שבני ישראל מסרבים להקריבה. הקיסר עושה כן, ובר קמצא מטיל מום בניב השפתיים של העגלה. לאחר דיון משתכנעים חכמים על ידי זכריה בין אבקולס שלא להקריב הקרבן ומעוררים את חמת הקיסר, שמחריב את העיר. מעניין לראות כי חורבן הבית נובע מיוזמה יהודית מקומית. אין עימות חזיתי בין הרומאים ובין היהודים, הרומאים אינם שוקלים לכתחילה להחריב העיר, ואף אינם משתכנעים בקלות לעשות כן.
בסיפור חורבן טור מלכא מעורבות הרומאים שונה. לפי המדרש היה מנהג בטור מלכא כשהיו יוצאים חתן וכלה היו מוציאים תרנגול ותרנגולת לפניהם, כסמל לפריון. יום אחד עוברת פלוגה רומאית ולוקחת התרנגולים. היהודים מתנפלים עליהם ומכים אותם, ובתגובה באים אלה לקיסר ואומרים לו – מרדו בך היהודים. בניגוד לסיפור הראשון, סיפור זה מתאר עימות חזיתי בין פלוגה רומאית ובין היהודים, אשר מקורו בפרובוקציה רומאית. לקיחת התרנגולים הינה אקט משפיל המבטא את עליונות הכיבוש הרומאי, אם כי הפלוגה מקפידה בשלב זה לא לפגוע בנפש. גם כשנודע הדבר לקיסר הוא מהסס לפגוע ביהודים, בין היתר בשל כוחם ההרתעתי ובפרט בשל נוכחות הלוחם בר דרומא בקרבם. אפילו לאחר מות בר דרומא בוחר הקיסר לא לתקוף את היהודים, ורק לאחר שהוא נוכח כי אלו עורכים סעודות נצחון ולועגים לו – מחליט הקיסר להחריב את טור מלכא.
סיפור חורבן ביתר משקף עליית מדרגה ברורה. בת הקיסר ופמלייתא  עוברת ליד ביתר כאשר ציר עגלתה נשבר, ולכן עבדיה קוצצים את אחד הארזים באזור על מנת לתקן את העגלה. בעיר ביתר נהגו לטעת ארז עם לידת כל תינוק ושיטה עם לידת כל תינוקת על מנת להתקין מן העצים חופה כשיגדלו הנולדים. גדיעת הארז פוגעת ביהודים והם תוקפים את פמליית בת הקיסר. כתוצאה מכך באים לקיסר ואומרים לו – מרדו בך היהודים. במקרה זה הקיסר אינו מהסס, הוא בא אל ביתר ומחריב כל חלקה טובה. בסיפור השלישי המעורבות הרומאית גדולה מאוד. החורבן נובע מעימות חזיתי בין בת הקיסר והיהודים. כאן זה כבר אישי, סיכון בת הקיסר אינו מותיר מקום לספק בידי הקיסר, והוא אינו זקוק לשכנועים נוספים, הוא בא ומחריב ללא השתהות את ביתר.
קריאה ברצף של שלושת המדרשים משקפת תהליך היסטורי אותנטי. מפרובינציה נטולת חשיבות, אשר הרומאים חולשים עליה כמעט בדרך אגב, הופכת יהודה לאבן נגף בעיני הרומאים, המאבק נהיה אישי, הנצחון – חשוב מעין כמותו, ומפלת יהודה הופכת לאקט מכונן בהיסטוריה הרומאית, המונצח במצעדי נצחון, במטבעות ובשערים.
לא פחות מכך, רצף המדרשים שופך אור על התנהלות יהודית עקבית, המדרדרת את העגלה כמעט בכוח אל האבדון. הכיבוש הרומאי היה אכן עובדה קיימת, אך חורבן ירושלים, טור מלכא וביתר והגלות הנוראית שנגזרה על היהודים בעטיו של חורבן – כל אלה היו מן הנמנע. רקבון מוסרי, שרשרת של החלטות בלתי מידתיות ובלתי שקולות, ללא חזון, ללא תכנון, ללא ראיית הנולד, מביאים להרס ולאבדון. סוף המעשה מעיד על תחילתו. הקלות הבלתי נסבלת בה מחליט הקיסר להחריב את ביתר שופכת אור מקומם על סיפור חורבנה של ירושלים. כמה מאמצים, כמה משאבים היה צריך להשקיע על מנת לשכנע את הקיסר להחריב את העיר. כמה כח היה בידינו לשמור על העיר היקרה הזאת, ועד כמה כשלנו במשימה.