תגובה למאמר על חומרת רבי זירא" – החשיבה המחודשת

"מערכת הצופה" בחרה לשתף את קוראי העיתון עם הרהוריו/ ערעוריו של ד"ר רוזנק המעלה את הנושא הכאוב של העקרות ההלכתית, וקורא לפוסקי ההלכה לרפא את הכאב בנקל על ידי חזרה לדין התורה שאינו מחייב את "חומרת ר' זירא". בהיותנו חשופים לכאב זה, מצד משפחות הנזקקות לטיפול והדרכה, קראנו בעניין גדול את המאמר, אולם לאחר קריאת הדברים חשנו התנגדות הנובעת משאלה עקרונית יותר, העוסקת בגישה הכללית אל ההלכה, כוחה ותפקידה ואל האחריות שלנו כלפיה. להבנתנו, מציג ד"ר רוזנק גישה היסטורית המערערת במידה רבה על כל הגישה המקובלת בעולמם של פוסקי ההלכה ושומריה.  למרות  שאלה  עקרונית  זו ננסה להתייחס לנאמר בראיון גם באופן כללי  וגם לנקודות ספציפיות העולות ממנו.
1. "חומרה" או "הלכה פסוקה".
הבסיס לדבריו של ד"ר רוזנק הוא בהנחה שמדובר בחומרה ש"החמירו בנות ישראל על עצמן", ולכן היא ניתנת לשינוי בקלות יחסית. אולם יש  להבין היטב את משמעות הביטוי, ומקומה של הלכה זו במסורת הפסיקה. הגמרא בברכות לא ע"א אומרת: "ת"ר: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה". כדוגמה ל"הלכה פסוקה" מביא אביי את חומרת ר' זירא, ורש"י שם מסביר: "הלכה פסוקה – שאינה צריכה עיון, שלא יהא מהרהר בה בתפילתו".
ניתן להסביר את דברי אביי כבחירת דוגמה של מקרה  קצה: "אפילו חומרה דר' זירא נחשבת ל"הלכה פסוקה" – כי כך קיבלו בנות ישראל על עצמן. כלומר, כבר בתקופת הגמרא מפסיקה הלכה זו להיות "מנהג נשים" ומקבלת תוקף של הלכה פסוקה. ייתכן ואביי מרגיש צורך לחזק את "חומרת ר' זירא" ולקרוא לה כך, משום שעדיין לא היתה  מושרשת מספיק, אך אין זה מערער את התוקף הרב שנותנים לה האמוראים. מאז ועד היום הפכה "חומרא" זו להיקרא "הלכה פסוקה". כך בספרות הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם ועד לאחרוני האחרונים. על שינוי השם של הלכה זו עמד הרמב"ן  באומרו:  "חומרא זו שנהגו בה בנות ישראל הוכשרה בעיני חכמי ישראל ועשאוה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם" (הרב ווזנר, שיעורי שבט הלוי קצ"ג, מסביר את המהלך כולו של היווצרות החומרא וסיבותיה, ע"ש). באופן מתמיה נעלמה ההגדרה הבסיסית הזו מעיניו של ד"ר רוזנק ולא הזכירה כלל בכל מאמרו. הוא משתדל להעמיד את ההלכה הזו כ"חומרא" רגילה אך זו הטעיה של קוראי מאמרו.  עולמה של ההלכה מלא בחומרות של יחידים, שלעיתים הפכו גם להיות מקובלות על ציבור גדול (ראו על התהליך הזה בספרו של הרב ד' שפרבר, מנהגי ישראל חלק א). בחומרות של יחידים יש מקום להרהור על תוקפה של החומרה בשינוי התקופות. מה שאין כן בשאלת 'חומרא דר' זירא'. כאן מדובר בהחמרה שהפכה להלכה פסוקה כבר מימי עיצובה של ההלכה בימי חז"ל, והפכה להיות  מקובלת על כל הפוסקים מהאמוראים ועד אחרוני האחרונים.
2. "בין דם לדם" – יחס ההלכה לשומריה
ד"ר רוזנק טוען  שהמקור ההיסטורי לחומרא היה בימי רבי יהודה הנשיא כשהיו "נשים בשדות" שלא הבחינו בין דין נידה לדין זבה, ובהיעדר חכמים שילמדו את הנשים הללו החמיר רבי יהודה על נשים אלו שיהיו כולן כזבות (קטנה וגדולה). מכאן, לטענתו, התפתחה החומרא לכלל הנשים בעולם ולעולם, ומכאן יוצא שההלכה מתייחסת אל כולנו כאל "נשים בשדות", שאינן בקיאות בהלכה.
ראשית נעיר שחז"ל עצמם מדברים על הפער בין דורות התנאים הראשונים לבינם, שאינם בקיאין בדמים. האבחנה בין דם טמא לדם טהור ובין דם נידה לדם זבה, אינה אומרת שכולנו בורים בהלכה, אלא שהאבחנות הן דקות ועדינות כל כך, עד שאין אנו וגם חכמי הדורות הקודמים לנו מוכנים לקחת את האחריות עליהן, כשמדובר בדיני כרת. (לא נכנס פה למחלוקת העקרונית בין הרמב"ן לרמב"ם בענין חישוב הימים, מתי אישה היא "בימים הראויים לנידה" ומתי היא "בימים הראויים לזיבה". רק כדי להמנע מחישוב מסובך זה "עדיף" להשאר בהלכה הנוהגת היום).
שנית – דווקא מציאות זמננו מעלה שאלות קשות בהבחנה בין דם נידה לדם זבה: כיצד נתייחס לדימום הנגרם מהתקן תוך רחמי? כיצד נתייחס ל"מחזור" המופיע בעקבות הפסקת נטילת גלולות? ד"ר רוזנק רוצה להגיע לדין אחיד לכל הנשים, אך  הבעייתיות שבהגדרת מצבה של כל אישה תגרום לבלבול גדול הרבה יותר מזה הקיים כיום.
3. "דילוג לדין תורה"
הצעתו של ד"ר רוזנק לחזור לדין תורה , מחברת אותו למגמות רבות של חוקרי הלכה הבקיאים בתהליכי היווצרותה של ההלכה אך לא מוכנים לקבל את התעצבותה במהלך הדורות. מדי פעם מתפרסם מאמר מלומד המבוסס על ידע היסטורי המראה שההלכה המקובלת בידינו היא רק אופציה אחת מתוך כמה חלופות. מגמת המחקרים הללו בדרך כלל היא לאפשר בחירה של חלופה אחרת כדי להפוך את ההלכה יותר "ידידותית למשתמשיה". אולם עולם הפסיקה ההלכתית לא משתתף במשחק הזה. הוא פועל מתוך תודעת רציפות והמשכיות ללא דילוגים. אם  חכמים קבעו (בניגוד לרבי יוסי הגלילי) שגם עוף בחלב הוא בכלל "לא תבשל גדי בחלב אמו" – הדבר הופך להיות קבלה בידינו. מי שיתיר את הדבר הזה באופן גורף – ימצא עצמו מחוץ למגרשה של ההלכה. אין זה אומר שהפוסקים מתייחסים לזה כדין תורה. הדין נשאר "דרבנן" ובשעת הצורך יודעים אנשי ההלכה להקל בדין זה כשאר דיני דרבנן. אולם איש לא יבטל את הדין, שהפך להיות להלכה פסוקה.  יש דוגמאות הרבה יותר קיצוניות שבהן פוסקי ההלכה לא נוגעים, למרות שהאיסור רופף ביותר.  לא זו דרכה של תורה והלכה.
4. היקף המצוקה שיוצרת ההלכה וההתמודדות עימה
אמנם, בשונה מדיני עוף בחלב, חומרת ר' זירא אכן יוצרת לעיתים מצוקות אישיות קשות אצל חלק משומרי ההלכה. בכך מצטרפת הלכה זו להלכות נוספות (כדיני ממזרות, עגונות וכד') שבמצבי הקצה יוצרות עיוות גדול וקושי אישי, אנושי ולעיתים מוסרי שקשה לנו לעמוד בפניו. הנטייה הטבעית שלנו, כבני העולם המודרני, היא לדרוש את שינוי ההלכה לאלתר, אולם דרכה של תורה מחייבת לדון גם במצוקה הזו במבט אובייקטיבי ולא אמוציונלי:
ראשית – כדאי לזכור שהמציאות הרפואית שבה אנו חיים שינתה באופן קוטבי את סוגית העקרות ההלכתית. הלב כואב על אותם זוגות בימים עברו, שלא ידעו שעקרותם נובעת מסיבה הלכתית ולא זכו לפרי בטן. היום הרפואה יודעת להתמודד עם בעיה זו ולתת לה מענה כמעט בכל המקרים. בבואנו לבחון את היקף הבעיה של העקרות ההלכתית, יש לבדוק ראשית  כמה מהבעיות נפתרות ברגע שהזוג לומד לקיים את ההלכה כלשונה, בלי להחמיר על עצמו סתם. (וכאן כוונתנו ב"להחמיר" היא לגזור על עצמו דברים שאין להם שום בסיס הלכתי). נשים רבות מחכות עם ספירת שבעת הנקיים הרבה מעבר להכרח, ובכך הן גורמות לעצמן לאיבוד ימים מיותרים. כל גדולי הפוסקים יצאו בתקיפות נגד החמרה מיותרת זו שהיא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים לעקרות ההלכתית שאינה מסיבה ביולוגית. שילוב של לימוד נכון של ההלכות יחד עם שאלת רב בכל מקרה של ספק, יפתור פעמים רבות את הבעיה. גם אם הבעיה לא נפתרת בשלב זה, הפתרון הרפואי הראשוני הוא פשוט וזמין, ואחוז גדול של הפונות לא יצטרכו לעבור לשלב הבא. אמנם ד"ר רוזנק יוצא נגד נטילת הורמונים כדי לפתור את הבעיה, אך בל ניתמם, מיליוני נשים בכל העולם נוטלות הורמונים בקביעות. חלקן למניעת הריון, חלקן למניעת  תופעות של גיל המעבר, וחלקן למניעת פצעי בגרות או לסידור המחזור (אפילו כדי להתארגן בנוח לחופשה). במקרה שלנו מדובר בתקופה קצרה, למען מטרה ממוקדת וראויה, שקשה להניח שתותיר פגיעה קשה בגוף האישה. אותן נשים מועטות שאינן יכולות לקחת הורמונים או שהטיפול לא עזר להן, יצטרכו להגיע לפתרונות הרדיקליים יותר, תוך שילוב של יצירתיות רפואית והלכתית (כפי שעושים למשל במכון פוע"ה), אך כאן כבר מדובר באחוז קטן ביותר, ולא במספרים המבהילים שמביא ד"ר רוזנק. אין בידינו נתונים סטטיסטיים של היקף התופעה, אך ברור שבעיניו של גניקולוג שכל הבעיות מתנקזות אליו היא נראית גדולה יותר מהופעתה באוכלוסיה הכללית.
ד"ר רוזנק מעלה את הבעייתיות של הבדיקות הפנימיות בשבעת הימים הנקיים. גם כאן הדבר נובע מקיום מוגזם ולא נכון של ההלכה, ואכן חשוב מאד להדריך נכון את הכלות ואת הנשים. אישה בשום פנים ואופן אינה צריכה לפצוע את עצמה במהלך הבדיקות. הדרכה נכונה תלמד את האשה לבדוק את עצמה באופן זהיר ובעת הצורך להסתפק במינימום הנדרש בהלכה.
גם פניה לבודקת אינה צריכה להיות "מדי חודש בחודשו". מדובר על תפקיד שנועד לעזור לנשים במצבי קצה, כשאינן מצליחות להיטהר זמן ממושך, או כשיש חשש לפצע בנרתיק או בצוואר הרחם. פניה לבודקת היא זמינה יותר מקביעת תור אצל רופא/ת נשים, ונועדה לתת פתרון מיידי לבעיה ספציפית , אך בשום אופן אינה צריכה להפוך ל"הוראת קבע", כפי שעולה מן המאמר.
כל מי שקורא ספרות תשובות של פוסקי זמננו רואה את מודעותם לשאלת העקרות ההלכתית. גדולי הרבנים משיבים (בדרך כלל בעל פה) ומדריכים את הזוגות לפתרון הנובע מתוך הפער שבין דין תורה לדין דרבנן. גם שאלות אישיות הנובעות מתוך פער בין בני זוג או בעיות אחרות מטופלות על ידי רבנים ופוסקים באופן רגיש ומתחשב. לא תמיד הרגישות הזו נחשפת לעיני הציבור. כניסה ברגל גסה לעולם עדין זה עלולה להרוס את הפתרונות האישיים ולגרום למגמת החמרה בפסיקה.
איננו יודעים מה תהיה משמעותם של פרסום הדברים מעל גבי העיתון. אנו מצטרפים לקריאתם של רבקה שמעון וד"ר רוזנק להעלות את מודעות הציבור לעניינים הלכתיים, להגביר את לימוד התורה, ולהגיע לקיום מלא ואמיתי של ההלכה. אנו מקווים שהלימוד יתרום לגישה אחראית כלפי עולמה של ההלכה ולהבנת התהליכים בהם היא נוצרת, ולא לערעורה מבפנים.