ונתתי גשמיכם בעתם

פרשת בחקתי פותחת בהבטחה מפורסמת להולכים בדרכי ה' (ויקרא כ"ו, ג'-ד'): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".
השכר בגין ההליכה בחוקות ה' ושמירת מצוותיו הינו שכר גשמי מפורט – הורדת הגשם, ריבוי תבואה ואכילת לחם לשובע.
מרתק לראות, כי שכר זהה מובטח להולכים בדרכי ה' אף בפרשת עקב בספר דברים (י"א, י"ג – ט"ו), היא פרשת שמע אותה אנו קוראים מידי יום: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.  וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ … וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ".
שמיעה אל המצוות מובילה להורדת הגשם, הגשם מוביל לצמיחת התבואה, ובעקבותיה יכול האדם לאכול ולשבוע.
שאלות רבות מתעוררות בקריאת רצף הפסוקים שבפרשת בחקתי ושבפרשת עקב. כמובן שאין לזלזל בחשיבות היכולת להתפרנס ולהפיק טוב מאדמתנו, ברם האם שכר גשמי זה הוא הסיבה לשימור מסורתנו? זאת ועוד, השתלשלות הפסוקים מובילה לכך שמטרת שימור המצוות הינה למעשה אכילת השובע של האדם – וכי לשם כך נבראנו?
שאלה זו מועלית, בין היתר, בידי הטור, בשם הסמ"ג (או"ח, ר"ח) בנוגע לנוסח ברכה מעין שלוש, בו אנו מבקשים מהקב"ה כי יעלנו לאדמת קדשנו על מנת "שנאכל מפריה ונשבע מטובה", ובלשונו: "וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה".
לשם הבנת כוחה של האכילה והשביעה על גבי האדמה ראוי כי נפנה למקור הראשון בתורה בו מופיע הקשר בין ההליכה בדרכי ה', לבין הורדת הגשמים, איסוף התבואה ואכילת האדם. בפסוק ה' לפרק ב' של ספר בראשית מופיע התיאור הבא: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". השיחים אינם צומחים, העשבים אינם גדלים, זאת מאחר שהגשם אינו יורד. כל הבריאה כולה מחכה לבואו של האדם, אשר תפקידו "לעבוד את האדמה". אם נקרא פסוק זה מסופו לתחילתו נראה, כי תפקיד האדם להביא להורדת הגשם, בעקבותיה יצמחו העשבים. אגב, רק ארבעה פסוקים אחר כך, בפסוק ט"ז, מצווה הקב"ה על האדם את המצווה הראשונה: " וַיְצַו ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". אכן, לאחר שירדו הגשמים, ויצמחו העשבים – מצווה האדם לאכול.
בכתוב מוסבר מדוע לא ירד גשם עד לבריאת האדם. סיבה זו מפורטת בפסוק ד' לפרק ב': " אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה’ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". המילים "ארץ" ו- "שמים" חוזרות ושונות פעמיים. הכתוב מתאר ומדגיש מציאות של נתק בבריאה, היעדר תקשורת בין עולמות עליונים ותחתונים. הנתק מונע הורדת גשם, שהרי הגשם יורד מן השמים כלפי הארץ. בשל כך אף אין צמיחת עשבים, שכן העשבים צומחים מן הארץ כלפי האדמה. מכאן אנו למדים על תפקיד האדם בבריאה. האדם הינו הישות היחידה המחברת במהותה בין עולמות עליונים לתחתונים, נשמת אלקים השלובה בעפר האדמה. יבוא האדם, וירומם עולמות תחתונים כלפי עליונים, והתגובה לא תאחר לבוא – עולמות עליונים ישפיעו שפע טוב על עולמות תחתונים באמצעות גשם, הגשם יוביל אחריו להתעוררותם של עולמות תחתונים, אשר יתחילו בצמיחה כלפי עולמות עליונים. האדם יצר קשר בין ארץ ושמים.
תיאור זה שופך אור על פשר הבטחת הורדת הגשם שבפרשתנו. הורדת הגשם אינה רק שכר המובטח לאומה ההולכת בדרכי ה'. הורדת הגשם הינה תולדה של שמירה על ציווי ה'. ההולך בחוקות ה' יוצר חיבור בבריאה. היכולת להתרומם מעל שגרת יומינו הצמיחה האנושית כלפי השמים, היא המובילה לשפע השמימי המושפע עלינו בצורת גשם. גשם זה יעורר את היקום כולו לצמוח כלפי מעלה, עץ השדה יתן פריו, ואנו נאכל פרי זה לשבעה, אכילה אשר אינה רק אקט קיומי פרגמטי, כי אם שיקוף של תכליתנו. אנו נאכל מפרי עץ השדה ממש כפי שהאדם הצטווה לאכול מכל עץ הגן. אכילה פיסית, המעוררת השראה רוחנית, ממש כפי שמסביר הב"ח (או"ח, ר"ח) את פשר האכילה והשביעה שבברכה מעין שלוש: " כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת ה שכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".