אסתר – המלכה
בתוך מגילת ההסתר, מסתתרת לה אסתר. מזה כמה שנים שאני מנסה מדי שנה בשנה, תוך כדי קריאת המגילה להתחבר לדמות הזאת, הצנועה, המיוחדת כל כך.
לחשוב מה עבר עליה, ברגע הילקחה, ברגע בחירתה, בששת החודשים בשמן המור, ובששת החודשים בבשמים, בשנים הללו שישבה בביתו של המלך אחשוורוש, בית מלא תאווה, שטוף בזימה ובפריצות, והיא – מחכה, ממתינה, לא ברור לה מה ועל מה.
עד לרגע השליחות, עד לרגע בו מתייצב מרדכי ומודיע: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד/יד), ואז, כמו ברגע אחד, היא משנה את התנהלותה, ומממציאות פסיבית, סבילה, מתגלית לעיננו מנהיגה של ממש, יוזמת, מתכננת, מנהלת מהלך שלם, בונה תוכניות ומבצעת, וגם – מגיעה למטרתה.
אסתר המלכה.
חז"ל בגמרא מבארים כי אסתר הייתה אשתו של מרדכי: "לקחה לו לבת – אל תקרי לבת אלא לבית" (מגילה יג ע"א), ומאותו רגע שהיא נלקחת היא מתחילה לחיות חיים כפולים; ליבה, נאמנותה, מהותה נתונים למרדכי, אך גופה שבוי בידיו של אחשוורוש.
גם לחשוב לרגע על הפער בין החיים הכפולים הללו, בין הטהרה ששררה בביתו של מרדכי, "ראש לכל הצדיקים בדורו" (אסתר רבא) איש יהודי ש"היה שקול כאברהם אבינו" (מדרש פנים אחרים) לבין הטומאה המסואבת בארמונו של אחשוורוש. רק לחשוב על המשמעות של הפרק הראשון במגילה, תיאורי המשתאות המפוארים, ארמונות הפילגשים, נסו לחשב כמה נשים היו שם, שהרי כל אישה שנכנסה לילה אחד לראות האם תיבחר להיות המלכה, "בערב היא באה ובבוקר היא שבה אל בית הנשים שני" וממילא הופכת להיות פילגש ומאז היא בהמתנה; שמא, אם ואולי, יום אחד "חפץ בה המלך ונקראה בשם" (אסתר ב, יד) והרמונות שלמים מתמלאים בנשים שמחכות לרגע הזה, שאולי גם לא יקרה אף פעם…
ואסתר בטהרתה עומדת.
"אסתר קרקע עולם הווי" (סנהדרין) אומרים חז"ל, לאישה יש יכולת להיות פסיבית, קרקע עולם. להיות יחד עם איש, במקרה זה בעלה, ברגעים אישיים, אינטימיים ביותר, ולשמור על פסיביות מלאה, כמו קרקע, והוא בועל ועושה בה כרצונו. סיטואציה כזאת, שכמובן אינה רצויה בחייהם של זוג רגיל, הצילה את אסתר במהלך שנות חייה עם אחשוורוש, ולמעשה הגדירה אותה פעם אחר פעם כאנוסה. וכידוע, אשת איש שנבעלה ע"י אחר אסורה לבעלה ולבועלה, אך אשת איש שנאנסה – מותרית לבעלה הראשון. נראה שכל העת קיננה בליבה של אסתר תקווה כמוסה, לשוב אל אישה הראשון, לצאת מארמון הזהב של אחשוורוש, שהיווה עבורה כלא של ממש, ולחזור לחיקו של מרדכי.
עד הרגע המכריע.
ברגע שמרדכי מצווה על אסתר "לבוא אל המלך, להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" (אסתר ד/ח), היא מניחה את עצמיותה בצד, מבטלת את עצמה ביטול גמור; חששה כפול, ברובד הגלוי – שמא לא יושיט המלך את שרביט הזהב ו"אחת דינה למות", אך ברובד הסמוי – ברגע שהיא באה אל המלך מרצונה הרי שכבר אינה נידונה כאנוסה, וממילא היא נאסרת על מרדכי אישה ודינה כאשת איש שזינתה.
אך אסתר הולכת. מוסרת את נפשה, את גופה, את נשמתה, מבטלת את עצמה ביטול גמור אל מול השליחות העליונה של הצלת כלל ישראל. והיא אומרת זאת, בפשטות, ביושר לב; 'אני הולכת, נכונה למשימה, אך דע לך, מרדכי, כי "כאשר אבדתי – אבדתי"(אסתר ד/טז)' – ואומרים חז"ל – "אבדתי מהעולם הזה, אבדתי מהעולם הבא, כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך – דאשת איש שנאנסה מותרית לבעלה, וברצון – אסורה לבעלה" (מגילה טו ע"א). ומציין ספר חסידים כי בקשתה של אסתר לגזור צום שלושה ימים נועד למטרה הזאת שאמנם "בעבור היהודים יש לי לחטוא", אך צומו עלי "לכפר על חטאה". היא, אז, לא ידעה את הסוף.
אך אנו יודעים.
אנחנו יודעים שבזכות מסירות נפש שלה,
מסירות נפש של אישה אחת,
ניצל כלל ישראל,
בוטלה גזרת מהודו ועד כוש,
ניתלה המן, מזרעו של עמלק,
נקבע חג הפורים לדורות.
אסתר – המלכה.
פורים שמח!!!