הנשים וחטא העגל

פרשת כי תשא מתארת את החלום ואת שברו. מעמד הר סיני הפלאי מסתיים בעלייתו של משה להר, המלווה באבדן עשתונות טוטאלי מצד בני ישראל עד כדי התפרקות מערכים, עשיית עגל מסכה, ושיבור הלוחות הפלאיים שנתנו לבני ישראל אך הרגע.
לפי פשט הכתוב, בני ישראל מערבים את אהרון בעשיית העגל וממנים אותו לעשות להם אלהים, ואילו אהרון בוחר לערב את הנשים (שמות ל"ב, ב'): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". מדוע מפרט הכתוב את הצורך בהבאת נזמי הנשים דווקא לעשיית העגל?
תשובה לשאלה זו מצויה במדרש המפורסם (פרקי רבי אליעזר מ"ה): "שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים קג, ה).
מהמדרש עולה, כי אהרון סמך על התושיה והתבונה הנשית שתמנע את הסחף לעשיית העגל. ברם מה הקשר בין מעשיהן של הנשים לבין השכר שניתן להן לפי המדרש – והוא שימור ראשי החדשים?
נדמה כי לשם הבנת מלוא עמקו של מדרש זה ראוי לעמוד על הקשר בין מעמד הר סיני וחטא העגל לבין סיפור בריאתה ונפילתה של האשה בגן עדן.
במדרשי חז"ל שונים מרומז כי במעמד הר סיני שבים בני ישראל למעמד אדם וחוה בגן עדן. עקרון זה משתקף, בין היתר, במדרש שבמסכת שבת (קמ"ו.): "שבשעה  שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן". מעמד הר סיני היה חלון הזדמנויות, בני ישראל היו יכולים לשוב לגן עדן, לחדש ימיהם כקדם, אך כפי שנפלו אדם וחוה כן נופלים בני ישראל בעשיית העגל. שתי הפרשות מקוממות, כל כך הרבה שפע הובטח לבני האנוש, כל כך הרבה כח ניתן בידם, ואילו הם מאבדים את כל עולמם ברגע אחד פזיז ונמהר.
שני הסיפורים דומים מאוד, אם כי ישנו שוני משמעותי בין סיפור נפילת האנושות בחטא עץ הדעת לבין סיפור נפילת עם ישראל בחטא העגל. השוני נעוץ בתפקיד של הנשים בכל אחד מהחטאים.
בחטא עץ הדעת האשה היא הדומיננטית להרע. היא יוזמת את החטא והיא משדלת את האיש להשתתף בו. מעורבותה האקטיבית של האישה מונצחת בענישתה (בראשית ג', י"ב-ט"ז): "וַיֹּאמֶר הָאָדָם  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל  … אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". האשה שהתבלטה לחטוא מתבטלת כעת אל האיש.
המדרש מנציח את סיפור נפילת האשה בתיאור נפילת הלבנה: "אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד א"ל הקב"ה לכי מעטי את עצמך…" (ילקוט שמעוני בראשית, פרק א, רמז ח). כבר בעבר הרחבתי על כך שהאשה משולה באגדות חז"ל ללבנה. הלבנה ביקשה להתבלט ולשבש ההרמוניה בינה ובין השמש, ומשכך נאלצת להתבטל. בדומה אף האשה אינה חלילה נבראת בנחיתות דרגא. מיעוטה הינו פועל יוצא מבחירתה להתבלט ולפגום בהרמוניה הזוגית.
תיקונה של האשה בחטא העגל דווקא, שוב שבו בני ישראל למעמד גן עדן, שוב עומדים הם בפני ניסיון, כעת הגברים הם יוזמי החטא, הם הדומיננטיים והם מבקשים לסחוף אחריהם את הנשים. ברם הנשים בתושייתן בולמות את הסחרור, הן לא נותנות את תכשיטיהן לשם עבודה זרה.
כפי שהלבנה ביטאה את שורש נפילת הנשים בגן עדן, הלבנה מבטאת אף את שורש התיקון של הנשים בחטא העגל: " ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים". הנשים אכן הצטמצמו כלבנה, אך כלבנה נשים אף נולדו מחדש, מחזור חייהן קשור במחזור הלבנה, הן שחוו רגעי נחיתות ויאוש – תדענה להעריך רגעים של גדולה, תדענה להתחדש.