בציפייה לגשם

המדרש במסכת תענית (כ"ד.) מתאר את תסכולו של רבה, האמורא החשוב, בשל אי יכלתו להביא גשמים לעולם: "רבה גזר תעניתא בעי רחמי ולא אתא מיטרא (רבה גזר תענית ביקש רחמים ולא ירדו גשמים) אמרו ליה והא רב יהודה כי הוה גזר תעניתא אתא מיטרא (אמרו לו – והרי כשרבי יהודה רבך גזר תענית באו גשמים?) אמר להו מאי אעביד אי משום תנויי אנן עדיפינן מינייהו דבשני דרב יהודה כל תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן בשיתא סדרין (אם משום לימוד תורה – אנו עדיפים, שבימי רבי יהודה היה כל לימודים במסכת נזיקין ואילו אנו שונים שישה סדרים) וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדירה … אמר הויי' דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא (כשרבי יהודה הגיע למסכת קשה בעוקצין היה אומר – טעם המשניות האלו קשה עלי כמו שהתקשו רבותי רב ושמואל בכל הגמרא ואילו אנו שונים עוקצין בשלושה עשר פנים) ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מיטרא ואנן קא צווחינן כולי יומא וליכא דאשגח בן (רב יהודה אך חלץ נעלו האחת בתענית וכבר ירדו גשמים, ואילו אנו צווחים כל היום ולא משגיחים בנו) אי משום עובדא אי איכא דחזא מידי לימא (אם משום מעשי (של רבה)? אם מישהו ראה משהו – שיאמר) אבל מה יעשו גדולי הדור שאין דורן דומה יפה?"
לימוד התורה בדורו של רבה התקדם והשתכלל לאין ערוך, ברם על אף התורה הרבה שבידיהם אינם מצליחים להוריד גשמים לעולם כפי שעשו דורות קודמים בקלות יחסית. הכיצד?
ההסבר שמציע רבה נעוץ בבני דורו: "מה יעשו גדולי הדור שאין דורן יפה?". הסבר זה קשור בוודאי בסיפורו האישי של רבה, ראש ישיבת פובפדיתא בשיא פריחתה. על אף חריפותו ועצמתו, לא היה רבה אהוד על בני עירו, אנשי פומבדיתא, אשר היו בעלי מוסר ירוד. רבה הטיף לבני עירו, ובכך הצליח להכעיסם. בני העיר  הלשינו עליו לשלטונות, כי הוא מבטל את בני ישראל מעבודה שני חודשים בשנה בעת ירחי כלה (בבא מציעא פ"ו:), עד כי רבה נאלץ להתחבא מחוץ לעיר פומבדיתא.ברם בעומק הדרש, נדמה כי רבה מבקש להצביע על תופעה עקרונית. יתכן כי דווקא חריפותם ושכלתנותם של בני דורו של רבה היא שבעכריהם בעת שהם מבקשים גשמים. ביטוי לאמור ניתן למצוא במדרש נוסף העוסק בתופעה (תענית, שם): "רב נחמן גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מיטרא (רב נחמן גזר תענית ביקש רחמים ולא ירדו גשמים) אמר שקלוה לנחמן חבוטו מן גודא לארעא (אמר: קחו את נחמן, והטיחו אותו מן הכותל אל הארץ) חלש דעתיה ואתא מיטרא (חלשה דעתו – ובאו גשמים)". רב נחמן מיואש, הגשם אינו בא ותפילתו ותעניתו אינן מסייעות, הוא "שובר את הראש" בתסכולו, ודווקא ברגע השבירה, אבדן התקווה, כאשר נחלשת דעתו – יורד הגשם. סיפור דומה מסופר (שם, כ"ד:) אודות רב פפא שגזר תענית ולא בא הגשם, עד אשר חלשה דעתו ובא הגשם.
הביטוי חלישות הדעת שבמדרשים אלו שופך אור על סיפורו של רבה בו פתחנו. דורו של רבה דגל בלימוד תורה מעמיק, האדרת האינטלטקט, במחיר אבדן יכולת להרגיש, להתרגש, להאמין, להתפלל.
לכן דווקא ברגעים של חלישות "הדעת", כאשר המגננות השכליות מושלות, כאשר האדם מרגיש חסר שליטה, נטול עצמה, ניתן המענה – יורד הגשם.
ביטוי לאמור ניתן למצוא בביאורו המופלא של הרב קוק למהות התפילה, בהקדמה לחיבורו עולת ראי"ה: "באהבת הקב"ה את האדם אשר יצר בצלמו, רוצה הוא שהאדם יהיה עימו במחיצתו, קרוב אליו ודבוק בו, חי לפניו והולך בדרכיו "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ובתורת אמצעי לכך, משהה הקב"ה לפעמים מלתת לאדם איזה מצרכיו, כדי שעם פנייתו לבקש את צרכיו יתמלא ליבו של אדם רגש קירבה לבורא. מהות התפילה, כלומר: ההתקרבות לה' היא עצמה מטרת התפילה. ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילויים אינם אלא אמצעיים לה."
תכלית התפילה, החיבור בין האדם לאלקים,  מושגת ברגע השבר. כאשר האדם חף מיומרה ומכבוד עצמי נוצר האפקט המיוחל – מתמלא ליבו של האדם רגש קרבה לבורא. המטר יורד בעת הכנעתנו, ברגעי שפלות, אשר הם למעשה רגעי גדלות אמיתית.