יעשה תשובה ויתכפר לו
"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר' שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'" (ירושלמי מכות ב', ו').
למעשה החטא השפעה מרחיקה לכת על כל מישורי החיים. לחטא השלכות חברתיות ("חטאים תרדף רעה"), השלכות מוסריות אישיות ("הנפש החוטאת היא תמות") והשלכות חוקיות ("יביא קרבן ויתכפר"). משכך לא ברור כיצד בכוחה של תשובה לכפר ולהתגבר על תוצאותיו ההרסניות של החטא. נדמה כי הדיאלוג התיאולוגי המרתק בין רבי מאיר לבין אלישע בן אבויה – רבו של רבי מאיר שזנח את דרך התורה (המובא בירושלמי, חגיגה ב', א') – עשוי לשפוך אור על מהות התשובה. אלישע בן אבויה מגיע רכוב על סוסו לבקר את תלמידו רבי מאיר בבית מדרשו בעיר טבריה, בעיצומו של יום השבת. בין יתר העניינים בהם דנים רבי מאיר ואלישע, חלוקים השניים בפירוש הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קוהלת ז'). לשיטת רבי מאיר גם אדם שעשה טעויות בעברו עשוי לנחול הצלחה בחייו, אם ישתדל, ובלשונו: "… לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו". לעומתו, גורס אלישע, כי אופי ההתחלה מכתיב את אופי הסוף. התחלה מוצלחת עשויה לגרור סוף מוצלח, ברם התחלה גרועה מובילה בהכרח לסוף עגום, ובמילותיו: "טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו". אלישע מגייס את סיפור עברו האישי כהוכחה לתפיסת עולמו: "ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחד … וישבו ונתעסקו בדברי תורה … וירדה אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה … והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש … אמר להן אבויה אבא רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש" עברו האישי של אלישע מצטייר כמבטיח – בן טובים, שגדל בבית ועד לחכמים, והוקדש ללימוד תורה מינקותו. ברם בשל אופיו הפרפקציוניסטי והביקורתי אין אלישע גאה בעברו. הוא מוצא בו רבב – כוונת אביו בהקדשתו לתורה לא היתה לשם שמים. עובדה זו מסבירה, לדידו של אלישע, מדוע מוכרח היה להתפקר. עברו הפגום הוא שהכתיב את עתידו המר. פעמיים לאורך המדרש טוען אלישע, כי את תפיסת עולמו למד מחברו רבי עקיבא. טענתו זו של אלישע מעוררת השתאות, שכן דווקא רבי עקיבא משמש דוגמא מהלכת ליכולת האדם להתעלות מעל עברו באמצעות כוח רצונו. בניגוד לאלישע, רבי עקיבא, בן גרים, העביר את ארבעים שנות חייו הראשונות כרועה צאן פשוט, נטול תורה, השכלה ואמצעים. אין ספק כי אחריתו של רבי עקיבא עולה על ראשיתו. זאת ועוד, האופטימיות הבלתי נלאית של רבי עקיבא, עד כדי נכונותו לשחוק נוכח שועלים היוצאים מחורבות קודש הקודשים, אף היא מוכיחה את אמונתו בכוח להתעלות מעל רוע הגזירה. נמצא, כי אלישע לא באמת הקשיב למשנתו של רבי עקיבא, כי אם "שמע" רק את מה שרצה לשמוע. באותו האופן ניתן להסביר את הסיבה שמספק אלישע לסירובו לשוב בתשובה: "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביה"כ שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי". אלישע לא ממש הקשיב לבת קול, כי אם הקשיב לרחשי ליבו, למאוויו. אופיו הקפדני, הדקדקני, הוא שמנע ממנו את הזכות למחול לעצמו, לקבל את עצמו על טעויותיו וכשלונותיו. במאמר מוסגר יצויין, כי אף אם אכן אלישע שמע בת קול, הרי שלא היה בכוחה להכתיב את התנהלותו של אלישע, שכן הקב"ה אינו מתערב בבחירה החופשית של האדם. לפיכך ראוי היה כי אלישע יתנגד לבת הקול, בדומה לרבי יהושע שידע להשיב לבת קול: "לא בשמים היא". שורש נפילתו של אלישע נעוץ בתביעתו הבלתי מתפשרת לשלמות, כפי שכותב הרב קוק: "כשאדם רוצה שכל חושיו וכחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת לפי אותה העליה הרוחנית שבהכרתו כשהיא מתעלה, וכן שכל הפגמים המעשיים יתישרו מיד וישתלמו בתיקון מוחלט, לא ימצא לנפשו שום מעמד, ולא יוכל לחזר את רצונו לצעוד על דרך השלמות האמיתית." (הרב קוק, מאורות הראיה, ירח איתנים, י"ז). בעולם בו השלמות עצמה אינה יעד בר השגה, התשובה מהווה כוח מניע, היא השאיפה התמידית של האדם אל השלמות. האדם עשוי להיות מועד לנפילות, לטעויות. ברם שאיפתו אל השלמות, ואמונתו ביכולתו לשנות ולקדם, היא משלימתו, וכדברי הרב קוק: "אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר – אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות." (אורות התשובה ה, ו)
התשובה מעניקה לאדם תקווה, וככזו, היא מקנה לאדם את העוז להתקדם, לשנות, לכפר: "אלא העיקר שהכל בו היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה, בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בעיקר נח להתקן, ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד, וכה ילך הלך ועלה עד אשר יזכה לתקן את הכל, אבל אל יזוז משום דבר מצעידתו הרוחניות ע"פ אותה המדרגה הפנימית שנשמתו בקרבו תובעת אליו." (מאורות הראיה, שם)