אור החמה ואור הלבנה – על רוחניות בזוגיות

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה
וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם
כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים"
(ישעיהו ל, כו)
בימים מיוחדים אלו בהם אנו אבלים על חורבן ירושלים, ברצוני לעסוק בפסוק זה, שהוא אחד הפסוקים היפים המתארים את אחרית הימים. אנו פוגשים כאן תיאור ציורי המתאר מציאות של גאולה מנקודת מבט מיוחדת. האור בעולם הולך ומתעצם בהדרגה, הלילה מאיר כיום, ואור היום מאיר שבעתיים עד הבהירות והחמימות  שהייתה בבריאת העולם ונגנזה לעתיד לבוא. בחיבור זה ברצוני להאיר פנים מסוימות בפסוק, המספרות להבנתי את עבודת הנפש של האיש והאישה בעתות של גאולה.
רבות נכתב על החמה והלבנה כדימויים או השתקפויות למהות הנשית והזכרית, הקשר בין הדימויים נמצא בחלק מהעדות גם תחת החופה, כאשר הכלה והאמהות מסובבות את החתן והאבות, כלבנה הסובבת סביב השמש.  על מנת להבין את המהויות נתבונן במערכת הפיסיקאלית הטבעית שלהם. במרכז מערכת השמש עומדת השמש, עצמה אדירה של אנרגיה שמתבטאת באור וחום. השמש משמשת כנקודת מרכז,  לכל הכוכבים החגים סביבה. בין הכוכבים נמצא כדור הארץ שכל שנה משלים סיבוב אחד סביב השמש, וגם מסתובב סביב עצמו, ומשלים סיבוב ביממה. הירח שהוא הכוכב הכי קרוב לכדור הארץ מסתובב סביב כדור הארץ במחזוריות חודשית, ויחד איתו מקיף את השמש.
לנו, יושבי כדור הארץ, התנועה הרב מימדית הזו נגלית  דרך התחדשות הימים – הזריחה והשקיעה של השמש, דרך התחדשות החודשית של הלבנה – התמלאות והתרוקנות, ודרך עונות השנה. "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים". תנועת השמש במהלך היממה יוצרת את התחושה שהיא נעה סביבנו, אך למעשה תנועה זו היא מדומית, ואנו אלה שנעים סביבה, לעומת זאת הלבנה שמתמלאת ומתחסרת בד"כ נראית לנו כקבועה בשמים, אך למעשה היא נעה סביבנו. השתנות האור במהלך היום נוצרת מהשתנות המיקום שלנו ביחס אל השמש, השתנות האור במהלך הלילות בחודש נוצרת כתוצאה מתנועת הלבנה ביחס אלינו ואל השמש.
נעבור אל החויה האנושית הפשוטה,ונתאר אותה באופן מעט ציורי.  אנו חווים את השמש והירח כשני מלכים או כמלך ומלכה "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים". לשני המלכים הללו  יש שני כתרים, כתר של זהב למלך וכתר של כסף למלכה, ושניהם ביטויים לכתר אחד וצנוע של מלך מלכי המלכים, שהוא מקור האור. המלך והמלכה קשורים במערכת אחת של כוחות, הם אחד, אבל מופיעים ומתגלים במרחבים נפרדים, השמש בארמון  הבהיר של היום, והירח בארמון הסודי של הלילה. שני הארמונות שוכנים זה לצד זה, לעיתים פנים אל פנים, לעיתים גב אל גב, ותמיד שני ארמונות. למלך זה מאוד ברור שהם לא מפריעים אחד לשניה בכלל, ולא מסתירים אחד את השניה בכלל, ואם כן, קוראים לזה ליקוי.  אבל למלכה זה לא ברור, והיא מציצה לארמון הבהיר, ולפעמים היא חושבת שכתר של כסף זה בכלל לא שווה, ולכן יש לה דיבור על זה עם מלך מלכי המלכים. בתחילת יום ובסוף יום, בזמנים מיוחדים של בין השמשות, הם חולפים אחד על פני השני בחדר ייחוד, בשביל שבין הארמונות, ואז גם המלכה מרגישה את האחד, ששניהם שמשות, ששניהם מאורות גדולים, ששניהם משתקפים ומשקפים אור אחד מחמם ובהיר.
השמש מייצגת את המהות הגברית בעיקר בכוח המרכז שבה, בריכוזיות האור והחום שבה, היא משפיעה מעצם היותה, מעצם היש שהיא. הלבנה, לעומתה מייצגת את המהות הנשית, שהיא התנועה, תנועת ההולדה, היא מניעה בגופה את החיים קדימה מנערת ומפעמת אותם "זאת הפעם". היא מתמלאת בחיים ומתמסרת אליהם, מוסרת את החיים אל החיים. הביטוי "מולד הלבנה" רומז על תנועה זו. נתינת האיש היא מכוח היש שבו, נתינת האישה היא מכוח תנועתה. תנועת האישה, כמו תנועת הלבנה היא ביטוי ליכולת עמוקה יותר של האשה, יכולת הקבלה שבה.
ללבנה אין אור מעצמה, היא מקבלת את האור שלה מהשמש, ואת האור הזה מעבירה ומאירה, כמו שמקבלת כך נותנת. הקבלה היא איננה פאסיביות, אלא היא תכונת חיים פנימית, פעילות פנימית של פתיחות, עירנות, אמון בחיים ובכוח הצמיחה שלהם, ותשוקה גדולה להשתייך אליהם עוד. לעומתה השמש היא נייחת, היא פשוט ישנה ונותנת ומשפיע מעצם היותה.
השמש איננה רק מקור אור וחום, אלא היא גם ציר, נקודת אמצע בעלת כוח משיכה, שיוצר תנועה מעגלית לכל הכוכבים סביבו. גם ללבנה אין ציר משל עצמה, היא מסתובבת סביב כדור הארץ שמסתובב סביב השמש, והם לה ציר. ללא ציר, התנועה התבועה בה תגרום לה רק להסתובב סחור סחור סביב עצמה. בשביל  שתווצר בה תנועה מעגלית, בשביל שתהיה אשה, היא נזקקת לנקודת מרכז חזקה, חיצונית, שסביבה היא תסתובב, היא נזקקת להשתיכות. מההתמסרות אל ההשתיכות, מההתמסרות אל כוח המשיכה, היא מוסיפה על התנועה הפנימית שלה, תנועה מקיפה, עגולה, ומכילה את השמש בתוכה. היא מכילה אותו בתוכה והוא מאיר עליה, הוא זורע בה חלקיקי אור והיא היא מלבישה אותם בלבושי חיים מוחשיים, חיים, נעים. ואז יש בית. ככל שהוא מרכז שלה –  מרכז את כוחותיו, שומר את כוחותיו אצלו, ומפנה אותם אליה, כך היא יותר מסתובבת סביבו, ולהיפך – ככל שהיא יותר מסתובבת סביבו, ורואה בו את המרכז העיקרי שלה, הוא שומר על כוחותיו ועל הברית שבינהם.
לתיאור הפשוט הזה לא פשוט להגיע, והוא עיקר העבודה של האיש והאשה בכל שנות חייהם המשותפים, כי מיד לאחר שהושלמה בריאת העולם היה חטא. החטא ודברי אלוקים לאדם ולחוה, יצרו "שיבוש" במערכת יחסים בין המאורות והביא לגניזה של "אור שבעת הימים" לעתיד לבוא. אותו "שיבוש"  הוא המרחק שנוצר בין מערכת היחסים המקורית והמהותית של האיש והאשה לפני החטא, לבין זו שאחרי החטא.
שתי מערכות היחסים, לפני החטא ואחריו, רשומות בתוכינו, רשום בנו גם המרחק בינהן, ורשום הגעגוע. אנחנו פוגשים לעיתים את המקומות בהם אנו חווים קשר מתואם, פורה, משלים, מלא ברגש טוב, ולעיתים קרובות יותר פוגשים את זיעת הפרנסה נוטפת, את צער ההולדה וגידול הילדים, את התשוקה ליחד שלא מספיק מצליחה להתממש, את המחלוקות, את אי ההסכמה ואת אי ההתאמה, וחוסר היכולת להתקרב, כמו שני קוים מקבילים שלא נפגשים. ואז ללב קשה, הוא דואג לבית, לבית הפנימי של כל אחד ולבית המשותף. ומרגישים את הכאב והגעגוע.
כמובן שאותו "שיבוש" איננו שיבוש, הוא חלק מתהליך הבריאה, והוא נועד לכך שאנחנו נכיר ונהנה מכוחות מיוחדים ויפים המצויים בנו, ויכולים בביטוים בפועל – למלא את הפער הזה, לקרב את שני הסיפורים ושתי החוויות, ולתת לנו תחושה שלמה שקטה ושמחה יותר ביחס לחוויה הזוגית.
כמו שמתואר בסיפור הבריאה בבראשית ב' האיש נברא ראשון וכמו ילד בכור הוא ממלא את כל העולם, הוא זה העולם, העולם זה הוא. הוא חווה את דחפיו רצונותיו ומאויי נפשו בצורה חזקה וברורה, יש לו ציר פנימי חזק והוא נטוע בתוך עצמו. הזהות הבסיסית והראשונית שלו קשורה ב"לבדיות" שלו, היא איננה זוגית. לעומתו האשה נבראת מתוך רצון לחיבור ויחד, מתוך הבנה ש"לא טוב היות האדם לבדו", ה' מפיל תרדמה על האדם ובונה ממנו את האישה, הוא ישן והיא רוחשת וגועשת ומתרחשת ונהיית אישה, "ויביאה את האדם" היא נוצרת ממנו – אליו, וזהותה הנשית קשורה ביחד, בקשר, בחיבור בינהם. "כך עלה במחשבה". אפשר להתחיל להרגיש את הדמיון לשני המאורות שתוארו בהתחלה. יש לנו את המאור הגדול שהוא אנרגיה עצומה ומרוכזת, שמשפיעה לכל עבר מעצם היותה, ויש לנו את המאורית הקטנה שעסוקה כל חודש בללדת את עצמה, וללדת את הקשר, ואת פירות הקשר. "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". היא נבנית, לכן היא זו שבונה בעזרת הבינה היתרה שבה. וכל כוחה ואורה נובע מהחיבור והקשר עם האיש, שהוא עומק זהותה הנשית.
שתי הצורות המהותיות האלו של האיש והאשה, והתיאום העדין והמדויק בינהן מאפשרות את החיבור הפורה והמפרה שנושא את הבריאה. החטא והעונש הביאו לידי ביטוי את העובדה שהצורות הללו הגברית והנשית הם כחומר ביד היוצר – שהוא אנחנו. יש בחירה. הן הצורה הגברית והן הצורה הנשית אלו צורות הזקוקות לטיפוח ולכיוון מתמיד. כי לשתיהן יש את היכולת המופלאה לתת את החלק שלהן ביצירת החיים, ושתיהן – אם הן לא מאוזנות, עלולות להגיע להקצנה שמביאה לפירוד ולא לחיבור.
האיש, אם הוא לא ערני ופעיל ביחס לעצמו, עלול למצוא את עצמו (או שבד"כ היא מוצאת אותו..) מאוד מרוכז בעצמו. תקוע בתוך עצמו, לא כל כך מצליח לתקשר, לא כל כך נותן מעצמו, לא מוצא לעצמו מקום והשתייכות, לא מסוגל לעזור לעצמו, קצת מנותק מעצמו ומהסביבה. את האור והחום שלו או שהוא מפזר לכל עבר וללא אבחנה, או שהוא שומר אותם לעצמו ואז למעשה לא מפנה אותם לשום מקום, ובתוכו עמימות שמסתירה תחושת חסר וכאב. תנועת ההשלמה של האיש שהיא האתגר שלו, היא ללמוד לאסוף ולארגן את כוחותיו אל עבר עשיה ממוקדת ומתמידה של נתינה מכוונת וקשובה. קודם כל אל אשתו וילדיו (ששם טבעי שיהיה הקושי העיקרי) ואח"כ החוצה לעולם.
האישה לעומתו, אם היא הולכת עם הצורה שלה "עד הסוף" ללא איזון ומידה, תמצא את עצמה ריקה מעצמה. נותנת ונותנת ונותנת, בלי שיש באמת מאיפה. מתמסרת ומתרסקת. ואז הנתינה והעשיה לא נעשות בשמחה, ומה שניתן באמת זה הכעס והתסכול והריקנות, האשמה ואשמה, דרישה ותביעה מאחרים לעשות כמותה, לתת עד כלות, עד שלא נשאר לאף אחד כלום. לכן תנועת ההשלמה של האשה, שהיא אתגר עבורה לכל ימי חייה הוא החיבור לעצמה. שהיא תבין את עצמה, תתחשב בעצמה, תתן לעצמה לפחות כמו לאחרים. תקשיב למידה שנכון לה לתת, לא תהסס להגיד "לא", לא תהסס להגיד "אני", תאפשר לעצמה להיות מלאה, שמחה.
ההתיחסות בתורתינו למיניות הנשית והגברית מכוונת לעבודה זו. מחד שמירת הברית מכוונת ללמד את האיש לשמור ולכוון את עצמתו וכוחותיו אל עבר נתינה פנימה, אל אשתו וביתו. ומאידך הלכות נידה מכוונות ללמד את האשה (ויש להרחיב עוד בנושא זה) להכנס אל תוך מרחבה הפנימי, לאזן בין התכנסות להתמסרות, ולהגיע למצב שכשהיא נפגשת עם אחר היא עברה דרך מפגש עם עצמה ולא דלגה מעל עצמה באלגנטיות.
בתקופתינו, החיבור בין האיש לאשה לא פשוט כלל, אנחנו רואים מצד אחד את הקושי להנשא ואת הכמות הגדולה של הרווקים והרווקות, ואת הסבל הגדול הכרוך בכך, ומן הצד השני עקומת הגירושין עולה.  אך הקושי והסבל נמצאים גם אצל הנשואים, גם כשיש בית, לעיתים קשה מאוד להתקרב, להפגש, קשה מאוד לגלות את ההתאמה, את שמחת היחד, את החדווה שיש כשנפש פוגשת בנפש באמת. כולנו, רווקים ונשואים –  נמצאים במסע הזה, שהוא המסע אל עבר עצמנו, מסע אל עבר נשיותינו או גבריותינו, ומסע אל עבר בן זוגנו.
הרבה רוחות חזקות מנשבות ומנסות להסיט אותנו מהמסע הזה, שהוא למעשה מסע אל עבר הבית שלנו. הבית הפנימי של כל אחד ואחד, הבית המשפחתי –  שבונה חברה מאוזנת ובריאה שיכולה, לשאת את הבית הלאומי רוחני שלנו – בית המקדש. הבית הוא אחד. כשאנו בונים את הקשר עם עצמנו אנחנו בונית את הקשר עם בן זוגינו ולהיפך, כשאנחנו בונים את הקשר עם עצמינו, את ביתנו ומשפחתינו אנחנו בונים את בית המקדש.  לכן כולנו קרואים למלאכת הבניה הזו, כל אחד ממקומו, כל אחד ומה שהוא, ואיך שהוא, יש לנו הרבה כוח בידיים הרבה אור בידיים, הרבה טוב לעשות, ולבנות. בעיניים חיצוניות נראה שאנחנו מאוד שונים אחד מהשני – מגזרים, עדות, גילאים, מצב משפחתי, לבושים, ואיך נסתדר?  אך ככל שמעמיקים מבט אנחנו כולנו נראים די דומים, מתרגשים מאותם הדברים, שמחים באותם השמחות, ויחד נושאים את אותו הכאב והחסר בכל גווניו וצורתיו, הכאב על אבדן הבית שלנו. ה"יחד" שאנו מחפשים הוא שכל אחד הוא ביחד עם עצמו, כל אחד הוא אחד עם המסע האישי והיחיד שלו, ויש מפגש, ועיניים פוגשות עיניים, ונפש מתקרבת אל נפש, זהו היחד המשמח. אישה פונה פנימה אל עבודתה שבה אל נשיותה, על הזכות החופשית והתענוג להיות אשה, איש פונה אל עבודתו והשלמתו, התיאומים והחיבורים נעשים קלים יותר, מוחשיים יותר, בהירים יותר. חתונות, לידות, בונים בית, מקיימים חיים.
נחזור אל הפסוק שפתחנו בו. התהליך מתחיל בלבנה "והיה אור הלבנה כאור החמה". נשים מתחזקות, הנשיות מתעצמת, כי יש לנשים מקום מרכזי בתהליך הגאולה ובניית הבית. כמו שמתואר בפסוק, בשלב הראשון של התהליך יש "שוויון" בין המאורות, "אור הלבנה כאור החמה", ואנו חווים וחוות "שוויון" זה בתקופתינו. אך שוויון זה הוא שוויון מסויים כי אור הלבנה איננו שווה לאור החמה, הוא כאור החמה, השוויון הוא שוויון מעמדי ולא שוויון מהותי, עדיין השוני המהותי בינהם נשאר, ומשאיר את ההיזקקות הגדולה שלהם  אחד לשני. יש פיתוי מאוד גדול היום לנשים לחוש ולחשוב שהן בעצמאותן יכולות לספק את צרכי עצמן, ופיתוי לגברים לחשוב שהנשים לא ממש צריכות אותן לכן הם יכולים להתבטל מנתינה אליהן, והפיתוי הזה נולד מאשליית השוויון המעמדי, והכוח והעצמאות שניתן לנשים. השוויון המעמדי הוא מבורך ביותר, אך אל לנו לטשטש את המהויות, לעולם תשאר האשה זקוקה לקבל מבעלה, ולעולם יישאר האיש זקוק להרגיש את שמחת אשתו, על שהוא נותן לה וממלא אותה. כי כך עלה במחשבה, וכך נבראנו על מנת לקיים חיים, וזה המזל שלנו. כאב ההיזקקות שלא מתממשת שווה לאין ערוך יותר מעצמאות מדומית ואשלייתית.
השלב השני בתהליך הוא שאור החמה גדל שבעתיים, ומאיר את העולם ב"אור שבעת הימים". אחרי שנעשה הברור הזה, בהיר לשני המאורות שכל אחד הוא נותן ומקבל, האיש נותן את אורו, את עצמות החיים שבו, ומקבל מאשתו את יכולת הקבלה המופלאה שלה. אשה נותנת את הקבלה וההולדה – הולכה אל חיים ממשיים, ומקבלת את האור  כלומר כל אחד שייך לקשר, שייך לחיבור שייך לאחד. אז אין התנגדות לאור, והוא מופיע באופן מלא ומשוחרר בעולם.
הדברים אולי כתובים בלשון כללית ומופשטית, אך לב מבין יוכל לחוש שהם נולדו מתוך החוויות היומיומית ואליהן הן שבות. אל עשיה פשוטה, צנועה, בתוך ביתנו, אל ביתנו.