גבורת היהודי
"שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" ( שיר השירים ז, ג)
"סוגה בשושנים" – וכי יש אדם סג שדהו בשושנים?
דרך העולם, גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים, בשיחין ובסייגין. ומה הוא סוגה בשושנים? אלו מצוות הרבה כשושנים.
כיצד? היה מתאוה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לו יום בעולם חביב ממנו שהוא שמח עם אשתו. מה עשה? הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה – אמרה לו 'כשושנה אדומה ראיתי'. פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן.
מי הפרישו ממנה? אי זה נחש עוקצו, אי זה עקרב הזיקו, אי זה גדר ביניהם? –
אלא דברי תורה שנאמר " ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
לכן כתיב 'סוגה בשושנים'. ( מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, סי' ב')
המדרש ורש"י, על הפסוק "בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", מתארים יפה את הכשרון של יהודי לפעול פעמים רבות נגד כח הבלתי- מוגבל של תאוותו הטבעית.
מה מכריח את הנער הצעיר לפרוש מכלתו, אליה הוא נמשך כל כך- כח חיצוני, סכנה פיסית? מי יאשים אותו אם יחטא? מי יבקר אותו אם לא יוכל להתגבר על יצרו? מי בכלל ידע מזה?
כל הדרמה הזאת מתרקמת בחדרי חדרים, באישון לילה. לא מחיצת ברזל חוסמת בעדו, אלא ערוגה של שושנים. עליו רק לדרוס על הערוגה ולרמוס את השושנים, אולם הגבורה המיוחדת שנמצאת בכל יהודי מונעת בעדו מלעשות מעשה פראי- לרמוס פרחים רעננים ויפים שאין ביכולתם להתגונן ואינם יכולים להתאונן נגד מישהו.
זה הירואיזם שקט, גבורה אילמת שאין שרים עליה. למרות זה, הגבורה של הנער הצעיר עולה על גבורת אלכסנדר מוקדון ונפוליאון.
( הגרי"ד סולובייציק, " חמש דרשות", עמ' 68)