סייג לחכמה שתיקה

המדרש במסכת מנחות מספר על חשיפת משה רבינו לדמות התנא רבי עקיבא: "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי …" (מנחות כ"ט:).
משה רבינו מתרשם עמוקות מרבי עקיבא, ומשכך דורש לדעת מה השכר שניתן לו על פעלו המבורך: "אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו … ראה ששוקלין בשרו במקולין" (שם).
משה רבינו מתרעם מול גורלו האכזר של רבי עקיבא, ופונה אל הקב"ה בשאלה הקשה: "אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה?!" ועל כך עונה לו הקב"ה: "שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).
תשובת הקב"ה אינה ברורה כלל ועיקר. מדוע מתעלם לכאורה הקב"ה מקושייתו הכבדה של משה? מה פשר ההנחיה האלקית למשה לשתוק?
תשובה על האמור ניתן ללמוד מדברי רבי עקיבא עצמו, הקושר בין תכונת השתיקה למעלת החכמה: "רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר … מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה" (אבות ג', י"ג).
מדוע דורש רבי עקיבא: "סייג לחכמה, שתיקה" ולא: "שתיקה, סייג לחכמה" בדומה ליתר הסייגים המנויים במשנה זו?
מסביר בעל התוספות יום טוב כי בדרשתו מחדד רבי עקיבא את ייחודיות החכמה. תורה, עושר ופרישות ניתנים להשגה באמצעים מגוונים, לרבות באמצעות מסורת, מעשרות ונדרים (בהתאמה). ברם חכמה מושגת אך ורק באמצעות שתיקה. משכך הסייג היחיד לחכמה הוא – שתיקה, ובמילותיו: "דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד. ולהכי תני סייג קודם. כלומר סייג החכמה אינה אלא שתיקה. משא"כ אינך דאע"ג שכל אחד סייג לאותו דבר. מ"מ יש לאותו דבר ג"כ סייג אחר מלבד זה." (תוי"ט אבות, שם).
האמנם רק באמצעות שתיקה ניתן להשיג חכמה?
לפי הרב חרל"פ, השתיקה תורמת לביטול ההתעוררות העצמית, לצמצום רגשי הכבוד והגאווה, העשויים לעמוד בדרכו של האדם בפני בירור האמת: "אלא שבעצם השתיקה במה שמשתיקים את חושי הדבור והרצונות וכל יתר החושים מפנים מקום לחכמה הרודפת ומחפשת מקום שתשרה ותחול עליו, ועל ידי זה היא מופיעה ושורה עליו." (ממעייני הישועה קע"ג) משכך רק מתוך ההתבטלות שבשתיקה זוכה האדם להשראה אלקית מלאה.
ברוח זו מסביר הרב קוק: "השתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידוד עצום בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדוייקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הינם מסוייגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים." (אורות הקודש ג', ע"א).
ואכן, על הקשר בין הגילוי האלקי לבין הביטול שבשתיקה עומד המדרש בהסבירו את פשר הסתירה שבין הקולות והברקים שליוו את מעמד הר סיני לבין הדממה שאפפה מעמד זה: "כתוב אחד אומר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וגו' וכתוב אחד אומר קול דממה דקה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקב"ה מדבר הכל שותקין." (ילקוט שמעוני, במדבר ז', תרי"ח) על מנת לשמוע את קולות ה' – אנו נדרשים לשתוק.
מטעם זה, מסביר הרב חרל"פ, למעשה כל הגילויים האלקיים המשמעותיים לעם ישראל נעשים בדממה. כך – בקריעת ים סוף: "ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", כך – במעמד הר סיני: "צפור לא צווח עוף לא פרח חמור לא געה" (שמות רבה פכ"ט), וכך בע"ה בגאולה לעתיד לבוא: "דּוֹם לה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהילים ל"ז, ז'). ובלשונו: "וכן בעקבתא דמשיחא נדרש להיות בבחינת שתיקה, להרגיש בכל פעולה ומלחמה מצדנו, כי אך ורק כח ה' הוא אשר פועל בנו ומעורר אותנו … כל דומיה בעת ההיא היא פינוי מקום לאורה של השכינה: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד." (ממעייני הישועה קע"ג, קפ"ג).
באופן זה ניתן להסביר את תשובת הקב"ה לקושיית משה רבינו דלעיל: "שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם). הקב"ה אינו מתכוון להסות את משה ולהתעלם משאלתו. היפוכם של דברים, הקב"ה נעתר לבקשת משה להבין פשר הדבר. ברם על מנת שמשה יוכל להתרשם מדרכי ה' – הוא צריך לשתוק – השתיקה ככלי להשראה, כלשון הרב קוק על פי נבואת אליהו (מלכים א' י"ט, י"א): "זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעד, ועל האש. קול דממה דקה, והנה ה' עובר" (שם).