לשונות של גאולה
בפסוקים הראשונים של פרשת וארא, פונה הקב"ה לבני ישראל ע"י משה:
שמות ו ו-ז:
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
"ארבע גאולות יש כאן; והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, = לשונות של גאולה, כנגד ארבע גזירות שגזר עליהן פרעה. וכנגדן תקנו חכמים ארבע כוסות בליל הפסח לקיים מה שנאמר (תהלים קטז): כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא."
למה לא נקבעה גם כוס חמישית כחובה, ומדוע לא דיברו חז"ל מלכתחילה על חמש לשונות של גאולה?
תשובתה של נחמה ליבוביץ:
"אמנם לשון "והבאתי" עתיד להתגשם, גם אם לא זכו בזה בני דור המדבר, ואחר שנכנסו הרי שוב יצאו לגולה. נמצא שלשון זו תלויה בנו, בזמן ששאר לשונות הגאולה הן לתמיד,
ולא תופסקנה.
ולכן, (מוסיפה נחמה) עם יסוד המדינה חשב הרב מ. כשר שיש להנהיג מנהג כוס חמישית, אבל לא הצליח לשכנע את הרבנות."
הגאולה של ארבע לשונות הגאולה הראשונות אינה תלויה בנו: אלו הן פעולותיו של הקב"ה. ואולם פעולות אלה הן הכנה למילוי שאר הייעודים המוזכרים, שהם תלויים בעם ישראל. ואכן, לשון "והבאתי" תלויה בעם ישראל ובמעשיו.
ביחזקאל (לו,טז-לח ;שהיא ההפטרה של שבת 'פרה), מתוארים חטאיהם הקשים של ישראל בגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה:
" יז בֶּן-אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל-אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ, בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם: כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי. יח וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל-הַדָּם אֲשֶׁר-שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ; וּבְגִלּוּלֵיהֶם, טִמְּאוּהָ. יט וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת: כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם, שְׁפַטְתִּים. כ וַיָּבוֹא, אֶל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי–בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם-יְהוָה אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. כא וָאֶחְמֹל, עַל-שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁמָּה. {פ}"
חטאי בני ישראל נמשלו לנדה.
במידה מסוימת, חז"ל רואים נחמה בכך שחטאי ישראל משולים לנדה, שהרי דרכה של נדה ליטהר ולחזור לטהרתה כדבר שבשגרה, ואף בעת טומאתה, נשמרת הזיקה לבעלה.
הגאולה לא נובעת מזעקת העם אל ה' אלא באה לשם ה' הקדוש שחולל:
כב לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אלוקים, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם. כג וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-שְׁמִי הַגָּדוֹל, הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם, לְעֵינֵיהֶם. כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם. כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם: מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם. כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. כז וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם. כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. כט וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם; וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, וְלֹא-אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. ל וְהִרְבֵּיתִי אֶת-פְּרִי הָעֵץ, וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה: לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב–בַּגּוֹיִם. לא וּזְכַרְתֶּם אֶת-דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-טוֹבִים; וּנְקֹטֹתֶם, בִּפְנֵיכֶם, עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם, וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לב לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי-עֹשֶׂה, נְאֻם ה' אלוקים–יִוָּדַע, לָכֶם: בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל.
לפי תאור הפסוקים נראה שישראל יוצאים מן הגלות ושבים לארצם עוד בטרם חזרו בתשובה. ובהסתכלות בת זמננו שיבת עם לציון המתוארת ע"י הנביא נעשית כשרוב העם הינו חילוני ואיננו שומר תורה ומצוות.
לקיחת העם מן הגוים והבאתם לארץ ישראל הוא השלב הראשון, ואילו נתינת הרוח החדשה והבאתם ללכת בחוקי הקב"ה ולשמור את מצוותיו, מופיע רק לאחר מכן. אמנם, המשך הנבואה מתאר מציאות ההולכת ומשתפרת מבחינה רוחנית ומבחינה חומרית ומדינית, אך יסוד הגאולה היא ההתערבות האלקית הגואלת את ישראל, על אף שאינם ראויים.
אמנם גאולה זו היא הבחירה הנחותה שכן רומזת היא על "בעתה" ולא על מצב שהעם ראוי לגאולה ואז "אחישנא". אך כאן אולי נמצא את ריכוך הגאולה, שכן על החלק של "אתערותא דלתתא" עדין יש בכוחנו להשפיע ולשנות בכל עת.
בפרק לאחר מכן בפרק לז מופיע חזון העצמות היבשות ולאחריו :
כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. כג וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, וּבְכֹל, פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. כו וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם; וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. כז וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם. כח וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל–בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם.
בפרק זה שוב חוזרים לשונות הגאולה ועמהם תאור השבת בית המקדש למשכנו. "וְטִהַרְתִּי" שני זה מתייחס לטהרת המת ולהזיית מי החטאת של אפר פרה אדומה, שכן אז יטהרנו הקב"ה טהרה שלמה בבית המקדש הבנוי. בעוד בפרק הקודם מתיחס הכתוב לטהרה מחטא הנידה?!
הרד"ק בפרושו רומז לטבילה במים: "וזרקתי . דרך משל כמו שהטמא נטהר במים שטובל בהם."
וכן במשנה: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר, (יחזקאל לו) וזרקתי כה עליכם מים טהורים וטהרתם.
ואומר, (ירמיה יז) מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל " ( יומא, ח, ט).
וידוע הדבר כי בדרך אותיות אתב'ש פ ו – ז מתחלפות. מה מקוה מטהר את הטמאים אז הקב"ה מטהר את ישראל.
מכאן אנו לומדים כי עלינו להקדים את טבילתנו וטהרתנו לטהרה שיטהרנו הקב"ה.
וכך ניתן להסביר כי כאן ( בפרק לו) בלשון " וְהֵבֵאתִי " שהוא לשון המפרשים כדבר התלוי בנו (נחמה ליבוביץ ןאחרים) , זהו החלק המוטל עלינו בשלב הראשון והוא שיביא את " וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים", בבחינת " "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה', ג').
ולא זאת בלבד אלא שמצינו שהעולה מטבילה ניחן בלב חדש וכפי שדרשו רבים:
"הטובל במים הרי הוא כאילו איבד החיות שהייתה לו מכבר ומתחיל לחיות חיים חדשים על כן נטהר. כי איננו אותו האיש עם החיים שמכבר שנטמא". ("שם משמואל" , דרשת שבת שובה תרע"ב).
על הפטרה זו ביחזקאל כותב הרש"ר הירש ומסכם: "כלום לא יתכן שכאן נרמז, כי אל מול פני אותו המעשה האלהי שהחל עם כניסת ישראל בתולדות העמים, תפתחנה סוף סוף הנפשות הקשות כצור את סגור לבבן לקבלת האמיתות האלוהיות, ויתעורר הניצוץ האלהי הנרדם בלבות האנשים הקשים כחלמיש, לקראת ההתפתחות המלאה? ".
וזו היא ההכנה לקראת הגאולה השלמה, היא ההתעסקות בקרוב הבריות לטהרה ועמה יתרכך ליבם ונכון יהיה לקבל את אור מלכות ה' בעולם .
במהרה בימנו, אמן.