זה שלא ידע לשאול
כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול". סדר מנייתם של ארבעת הבנים בהגדה שונה מהסדר בו הם מופיעים בכתוב.
בפשט הכתוב מופיעה שאלת הבן הרשע ראשונה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" (שמות י"ב, כ"ה-כ"ז). לאחר מכן מוזכר הבן שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ה-ח). שלישי במניין הוא הבן התם: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות י"ג, י"ד), בעוד ששאלת הבן החכם מוזכרת אחרונה – בחומש דברים: "כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" (דברים ו, כ-כה).
מה פשר סדר הבנים שבכתוב? מסביר המהר"ל (גבורות ה', פרק נ"ג) כי התורה מונה את ארבעת הבנים בסדר עולה – מהשלילי לחיובי. ראשון מוזכר הבן הרשע. כפירתו של הבן הרשע הינה לרועץ ומונעת כל אפשרות להידברות רוחנית, ועל כן הוא הנחות בבנים לפי התורה, ובלשון המהר"ל: "כי תחילה יש להסיר דעת הכפירה קודם הכל … שכל זמן שיש כאן כפירה לא יבוא להכיר האמת". בשלב הבא מנויים הבנים לפי מדרגת ידיעתם, מהבור שאינו יודע לשאול, עובר לתם שידיעותיו מרובות יותר, ועד לחכם – בכיר הבנים, ובלשון המהר"ל: "ואחר כך ללמד כל אחד לפי השגתו … וא"כ נתן הדעת לשאינו יודע לשאול, ואחר כך לתם ומעלה אותו יותר בידיעה, ובפרשת ואתחנן לבן החכם שמעלה תמיד בידיעה."
נחיתותו של הבן הרשע אל מול יתר הבנים נלמדת אף מיחס הכתוב אליו. לכל אחד מהבנים קוראת התורה בלשון האינטימית: "בנך". כך בבן שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך", בבן התם: "כי ישאלך בנך" וכמובן בבן החכם: "כי ישאלך בנך". ברם ביחס לבן הרשע משדר הכתוב ריחוק והתכחשות: "כי יאמרו אליכם בניכם" – לשון ריבוי, שאיננה אישית, ובלשון המהר"ל (שם): "ובכלם נאמר בנך חוץ מן הרשע … כי בנך הוא מיוחד והחשוב, אבל הרשע אין מיוחד לכך נאמר דרך כללית והיה כי יאמרו אליכם בניכם".
אם אכן לפי התורה הבן הרשע נחות ביחס לאחיו, מדוע בלשון ההגדה מופיע הבן שאינו יודע לשאול אחרון במניין הבנים?
ניכר כי ההגדה מסתייגת מאוד מהבן שאינו יודע לשאול. המענה לבן שאינו יודע לשאול (שהוא אגב המענה האותנטי לבן זה בפשט הכתוב), הינו בדיוק אותו מענה לו "זוכה" הבן הרשע, כאילו מבקשת ההגדה לרמוז לנו כי דין אחד לשניהם, ובלשון המהר"ל (שם): "ותשובת הרשע לומר אליו בעבור זה עשה ה' לי רמזה התורה במי שאינו יודע לשאול, מפני שהוא שייך גם כן לשאינו יודע לשאול … שהרי הבן שאינו יודע לשאול אין לו שום עסק במצוות כלל". ברוח זו מובא בחיבור דברי נגידים על ההגדה של פסח, המיוחס למהר"י כ"ץ, חתנו של המהר"ל: "וכיון שאינו יודע לשאול הוא לא רחוק הרבה ממדרגת הרשע."
מדוע מקבל הבן שאינו יודע לשאול יחס כל כך מרוחק, אם כל גנותו מסתכמת בכך שאין ביכלתו להקשות ולשאול?
מובא בדברי נגידים, כי הביקורת על בן זה נעוצה בכך שהוא אינו חש צורך לשאול. אנו נוטים להקשות, לשאול ולברר סוגיות הקרובות לליבנו. איננו מגלים עניין בסוגיות הרחוקות מלבנו. התנהגות הבן שאינו יודע לשאול מבטאת את האפטיה שהוא חש כלפי עולם היהדות. אדיש בן זה לקורות העם היהודי, ואף ליל הסדר המיוחד אינו מעורר בו עניין, ומטעם זה הוא מופיע בהתחתית מניין הבנים בהגדה, ובמילותיו: "אבל הלא גם הוא כיון שאינו שואל כלל על המצות נראה שאין לו שום שייכות אל המצות".
התשובה שניתנת לבן שאינו יודע לשאול נועדה לעוררו משוויון נפשו. אנו מטלטלים את הבן שאינו יודע לשאול, מוציאים אותו מאדישותו באמרנו לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – אותה עבודת ה' בה אתה נוטה לזלזל, היא שהצילה את חיינו. האמונה היא שהוציאה אותנו ממצרים: "ועל כן שפיר שייך אליו זו התשובה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לעוררו בחשקות ליקח חלק במצות האלו ולהבינו שכוח גדול שיש לבן שבעבורן היתה הגאולה."
ברוח זו מסביר הרב קוק (עולת ראי"ה, ח"א, ל"ט) את העוצמה הגלומה בתשובה לבן שאינו יודע לשאול. זכרון המעשים שעשה ה' לנו ביציאת מצרים הינו מקור הכוח של העם היהודי לדורותיו. סיפור יציאת מצרים מנער את כולנו מאדישותנו, מחייה את אמונתנו, ובלשונו: "כל מגמתן של הגדולות, אשר עשה ה' במצרים עמנו, היתה בעבור זה, בעבור שהננו עם שומר אמונים, שהרשמים של המעשים הגדולים לא יסורו מאתנו לנצח, ועדי עד הננו שואבים מאוצרים אור חיים ודעת קדושים. "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ובעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים."