הדסה היא אסתר

"ויהי  אמן  את הדסה היא אסתר בת דדו" (מגילת אסתר ב', ז'). לפי המדרש השם "הדסה" ניתן לאסתר "על שם הצדיקים שנקראו הדסים" (מגילה י"ג.). מדוע מכונים הצדיקים בשם הדסים?
מסביר הרב צדוק מלובלין, כי הצדיקים מכונים הדסים על שום ריחם הטוב של ההדסים, המשול למעלות הצדיקים, ובלשונו: "והצדיקים שנקראו הדסים הוא ע"ש דהדס נותן ריח טוב וא' (עירובין כ"א:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא" (פרי צדיק, פורים).
מעניין לראות כי הריח הטוב הקשור בדמות הדסה ניכר אף בסימנים נוספים המאפיינים את חג הפורים. כך למשל דורש המדרש (חולין קל"ט:) "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא". המדרש קושר בין דמותו של מרדכי לבין אחד מהבשמים ששימשו ברקיחת שמן משחת הקודש שבמשכן– מר דרור, כמובא בכתוב: "וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם … וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ" (שמות ל', כ"ג-כ"ה). התרגום לארמית של הבושם מר דרור הוא "מירא דכיא" – צמד מילים אלו נשמע כמו "מרדכי" – ומכאן הקשר בין מרדכי לתורה לפי המדרש.
נמצא, כי בדומה לאסתר, המשולה להדסה המדיפה את ריחה הטוב, משול מרדכי לבושם "מר דרור".
בהתאם, ידוע כי המנהג לשתות יין בחג הפורים מתואר במדרש כ"התבשמות": "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא" (מגילה ז.), ועל כך דורש השפת אמת, כי המילה התבשמות מקורה בבשמים, ובלשונו: "לבסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות" (שפת אמת, פורים). הקשר שבין שתיית היין לבין הבשמים אף מוזכר במדרש: "אמר רב חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח וגו'" (עירובין ס"ה.).
מהו , אם כן, הקשר שבין חג הפורים לבין ניחוח הבשמים?
אליבא דרב חרל"פ, חוש הריח שונה מהותית מיתר חושי האדם, שכן חוש זה הינו החוש היחיד שלא השתתף בחטא עץ הדעת.
כל חושי האדם נטלו חלק פעיל בחטא הקדום, ולכן נפגעו כתולדה מהחטא והתקלקלו: "בחטא זה נפגמו אברי האדם וחושיו, הפגם בדיבור בא על ידי שהוסיפה חוה "ולא תגעו בו" בשמיעה – מה ששמעה לדברי הנחש, בראיה – "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" ובמעשה – "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל"" (מי מרום ה', בראשית), ברם חוש הריח לא היה מעורב בחטא ולכן לא נפגם: "אולם חוש הריח מצד רוממות מעלתו לא היה יכול הנחש להגיע אליו ומפני זה לא נפגם ונשאר בקדושתו העליונה"  (שם).
מטעם זה מכונים הצדיקים בשמים, שכן בדומה לחוש הריח אף הצדיקים נותרים בתומם ללא קלקול: "וכל קדושה וצדקות של עם ישראל בכלל ושל הצדיקים בפרט  מבחינת הריח העומד בטהרתו וקדושתו הן מתפתחות" (שם).
באיזה מובן התקלקלו רוב חושי האדם כתוצאה מהחטא? מאחר שהחטא נבע ממניעים יצריים וגשמיים, הרי שחושי האדם הפכו להיות חושים גופניים ויצריים בעיקרם. לעומת זאת, חוש הריח לא התקלקל, ולכן חוויית ההתבשמות הינה אמנם חוויה גופנית אולם הרושם של חוויה זו הינו רושם רוחני, כפי שניתן ללמוד ממנהג הרחת הבשמים במוצאי שבת על מנת להתגבר על אבדן הנשמה היתירה שבשבת, כדברי ערוך השולחן: "והבשמים מחזקים הנפש דכל ריח טוב מחזק הנפש." (הלכות שבת, רצ"ז).
ההתבשמות הגופנית מובילה לחיזוק הרוח, כפי שמסביר הרב קוק: "אף על פי שמצד ההרגשה החיצונה נראה שהחול הוא מאוד מגושם ופחות, מכל מקום יש בו כוח פנימי שרק בסקירה של הרגשה פנימית חדה הדומה לחוש הריח, שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, רק אז יוכר קדושתו ועילויו" (עין איה, שבת).
כיצד קשור חוש הריח הגופני והרוחני כאחד לחג הפורים?
חג הפורים מתייחד מיתר החגים. בשונה מחגים אחרים, נדמה כי צביונו הרוחני של חג הפורים אינו ניכר. סיפור המגילה אינו חושף בפנינו ניסים גלויים, ושמו של ה' כלל אינו מופיע במגילה. בחג אין איסור מלאכה, ומנהגיו נסובים בעיקר על חווית האכילה והשתיה הגשמית.
מאפייניו אלה של חג הפורים משקפים את מהותו. בחג זה אנו מגלים את הקב"ה במציאות השגרתית והגשמית, בהסתר, באכילה ובשתיה, בהיעדר כל נס גלוי, כלשון המדרש: "אסתר מן התורה מנין? ואנכי אסתר אסתיר פני" (חולין קל"ט:), וכדברי השפת אמת: "בעניין שקבעו היו"ט למשתה ושמחה. להיות כי כל הנס נעשה בדרך הטבע כמ"ש בספרים שנקראו ניסים נסתרים תוך הטבע. והתועלת בזה שעל ידי זה נמשך הקדושה גם תוך הטבע." (שפת אמת, פורים).
לפי הרב קוק זהו אף הטעם לכך שבפורים אין איסור מלאכה, שכן בחג זה ניתן למצוא קדושה אף במלאכה, ובלשונו: " בכל יו"ט … לא יתכן להיות עסוק במלאכות חול… משא"כ היום שנהפכה הקללה לברכה, ואפילו עסוק במלאכה שם הוא מוצא אור הקדושה" (עולת ראי"ה ת"מ).
במובן זה, בפורים אנו חושפים את יכולתנו לצקת משמעות לארציות. כך מסביר הרב קוק את פשר המדרש: "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז.). ההתבשמות שבפורים נועדה להשיב האדם "עד דלא ידע" – למעלה מהשפעת עץ הדעת, למציאות מתוקנת בה ניתן להפיק תועלת רוחנית מחוויות גשמיות, ובלשונו: "עד דלא ידע – עד שיתעלה למעלה מן הדעת, למעלה מחטא עץ הדעת, עד שיגיע לזיהרא דאדם הראשון, עד שיחזור לדרגת אדם הראשון לפני החטא, לפני חטא עץ הדעת" (עולת ראי"ה רנ"ח).
משכך מתבהר הקשר בין חוש הריח לחג הפורים. בפורים אנו מפיחים קדושה בשגרה הגשמית למעלה מהשפעותיו של עץ הדעת – ממש כחוש הריח, אשר לא הושפע מעץ הדעת, המקנה חוויה גופנית אשר לה השפעה רוחנית מרוממת. ברוח זו מסביר השפת אמת (שם): "ואיתא חייב אדם לבסומי כי מהתקרבות דברי עוה"ז להקדושה מזה יש תוספות ריח".
ניחוחות ההדסים והמור שבחג הפורים מלמדים אותנו לרפא את חושינו, להתגבר על השפעות נפילותנו, לצקת משמעות לשגרת חיינו, למצוא שמחה בהעלם, כדברי ר' צדוק (רסיסי לילה, נ"ב): "והתגלות אור דפורים הוא התגלות זה שגם בהעלם יש אור", ויה"ר שנזכה.