עד שתכלה רגל מן השוק

זמן הדלקת נר חנוכה, אומרת הגמ' :"משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא:)
בתורת החסידות מצאו רמזים עמוקים הטמונים בהלכה זו. מסביר בעל ה"שפת אמת", שכל ענינו של חנוכה הוא מלשון "לחנוך" – לחדש. חג החנוכה עוזר לנו לעורר בקרבנו כוחות של התחדשות, כוחות של רעננות. החינוך של חנוכה הוא לצאת מהשגרה. לצאת מהקרירות המאפיינת את תקופת החורף, ולקבל שפע של התלהבות מתוך הלהבות של נרות חנוכה.
מגמת היוונים, היתה ל"השכיחם תורתך". הם לא ניסו לעקור לחלוטין את התורה, אלא רק לכבות את הלהבה, להכניס אדישות בעבודת ה'. הנצחון של עם ישראל בא לידי ביטוי בהדלקת הנרות- והדליקו נרות בחצרות קדשך.
השפת אמת (בשם סבו בעל חידושי הרי"מ) מסביר שזו היא מגמתם של נרות החנוכה. זמן הדלקתם הוא "עד שתכלה רגל מן השוק". נרות חנוכה באים לכלות את ההרגל ולהפיץ אור והתלהבות בלבבות. הרגליים מייצגות את הדרגות התחתונות של האדם. הרגליים משוקעות בטבע ובהרגל, ולכן מהן מגיע יסוד השכחה. "נר לרגלי דבריך" מסביר בעל חידושי הרי"מ, מבטא את תפילתו של דוד המלך עליו השלום, שיאירו לו דברי התורה הקדושה, כדי שירגיש תמיד התחדשות ולא יהפכו להרגל.
יסוד זה, מסביר השפת אמת, טמון גם באיסור גיד הנשה. נשה מלשון נשייה, הוא יסוד של שכחה, וכפי שמופיע בזוהר – דמנשיא פולחנא דמריה – שמשכח את עבודת רבונו של עולם. גיד הנשה הוא בבחינת – להשכיחם תורתך. הנצחון שלנו הוא בכח הזכרון. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה על היום הזה.
עם ישראל יודע לזכור אפילו על היין, דבר שבמחוזות אחרים מביא לשיאה של השכחה וההתנתקות. השתייה מביאה בהכרח לידי שכחה – "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". אמנם לא כן עם ישראל. אצלנו קידוש השבת הוא על היין. אצלנו היין מביא לידי זכירה. ביום של מצוות הזכירה הגדולה ביותר – "זכור את אשר עשה לך עמלק" – בפורים, שותים אנו יין ללא כל גבולות – "מיחייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע". לכן , אומר השפת אמת :"היפך השכחה הוא שלא לעשות המצוה כפי הרגילות רק בהתחדשות ובהתלהבות , בכל עת בזריזות".
בחינתם של נרות חנוכה, היא בבחינת מוסיף והולך, כשיטת בית הלל. בכל יום אנו מוספים נר. בכל יום אנו סופגים להבות חדשות, ומקבלים עוד אנרגיות של נעורים.
לכך בדיוק , זכה גם אהרון הכהן בהדליקו את הנרות. חז"ל דרשו על "ויעש כן אהרון". להגיד שבחו של שינה. אהרון, למרות שהדליק נרות בכל יום ויום, מעולם לא נכנס לרוטינה משעממת. אצלו, כל הדלקה היתה בבחינת הדלקה ראשונית. אהרון הצליח לשמר את ההתלהבות ולכלות את ההרגל מן השוק.
דברים דומים, כותב הרב חרל"פ במי מרום על התפילה. "הימים הללו, שמונת ימי חנוכה, אשר נקבעו לימי הלל והודאה, לימי התפעלות, להתפעל מכל רוממות של מצוה, מכל גדלות של תורה, מכל נשגבות של קדושה, הימים הללו הם המקור לכל ההתפעלויות של כל השנה. כל התפעלות שמביאה גדולה – מחנוכה היא נשאבת".
   נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.