כבתה אין זקוק לה

"אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת . אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה" (שבת כ"א:)
מדברי הגמרא עולה, כי להבדיל מהדלקת נר בשבת המותרת בפתילות ובשמנים מסויימים בלבד, הרי שבהדלקת נר חנוכה, כל הפתילות וכל השמנים ראויים. עוד עולה מדברי הגמרא, כי נר חנוכה שכבה, אין צורך להדליקו בשנית – "כבתה אין זקוק לה".
בחיבורו "עין אי"ה", למד הרב קוק מהלכות אלה של חג החנוכה ומההבדלים שבין נר חנוכה לנר שבת, עקרונות חינוכיים יסודיים.
אין ספק, אומר הרב קוק, כי הדלקת נר בשמן טהור, כמוה כהארת אור התורה בעם ישראל, בבחינת "כי נר מצוה ותורה אור", ובלשונו: "השמן הטהור, שמנה של תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת ישראל באמת."
אלא, שבעוונותינו לא תמיד מצוי עם ישראל בחזקת טהרתו, ובהיותו חשוף להשפעת הגויים, משמיעים אלה באזניו חכמות זרות, אשר קיים חשש כי יאפילו על אור התורה וידחקוהו לקרן זוית.
בכתבי חז"ל מסמל שמן את החוכמה. בחג החנוכה כל הפתילות וכל השמנים ראויים הם להדלקת הנר. שמנו של חג החנוכה מסמל את החכמה החיצונית, זו הנלמדת מהגויים, אשר אף בה ניתן להפיח אור קדוש, וכדברי הרב: " … וכדי שאותן הדיעות לא ישכיחו אור תורה מישראל … בכ"ז היתה יד ד' את עבדיו ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור התורה דוקא ע"פ אותן הדיעות הנכריות, אע"פ שאין אחריותן עלינו, ואינן דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד."
אכן, מלמדנו הרב קוק, חג החנוכה מסמל לא רק את דחיית התרבות היונית הזרה, אלא גם את יכולתו של העם היהודי לחזק אור תורה דווקא מחכמות הגויים. אמנם כל זאת מתאפשר, רק כאשר אנו יודעים להבדיל בין עיקר לטפל, בין אור התורה הנצחי והבוהק, לו אנו מייחלים, לאורן  הדועך של חכמות הגויים, הקמות ונופלות: "אמנם הדיעות המתחדשות לפי רוח בנ"א וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן …"
על מנת לשמור על צביונו האמוני של עמנו, מסמל חג החנוכה מתן ביטוי לחכמות זרות, אמנם הערך שניתן לחכמות אלה מסוייג ומוגבל, והשימוש בהן בכבידות בלבד: "ע"כ יד ה' הכינה לשמור כללות האומה שיהיה פנים בחכמתה לתן מקום ג"כ לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אע"פ שרק בכבידות יש ליתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים …"
אשר על כן, מסביר הרב קוק, נקבע הכלל ההלכתי לפיו "אסור לשמש לאורה". אל לו לאדם לראות, חלילה, בחכמת הגויים משום נר לרגליו, אלא רק כאמצעי חולף להתעלות בעבודת ה':  "גם חלילה לנו ע"פ הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד במעשי התורה לשנותם לפי רוחם … רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה … אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי."
גם בחכמות הזרות יש ערך, גרעין של אמת, כאותו פך קטן של שמן החתום בחותמו של כ"ג בלב השמנים הטמאים, ברם ערכן של החכמות הזרות מוגבל וקצוב, לשעה בלבד, הבא אל סיומו עם כביית הנר: "המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה, שאם כבתה אינו זקוק לה."
הנצחון התרבותי על יון שבחנוכה בא לידי ביטוי לא רק בהרחקת התרבות היונית, כי אם גם ובעיקר במתן כלים להתמודדות נכונה עם תרבויות זרות, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת".