העלאת הנרות – הסוד לאחדות
קריאת התורה לחנוכה, העוסקת בקרבנות הנשיאים , מסתיימת בצווי לאהרון הכהן הגדול – הצווי של העלאת הנרות.
"דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו פני הנרות. ויעש כן אהרון … " (במדבר ח', ב'-ג') – "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה" (רש"י, שם).
רבים מהפרשנים נתקשו בחידושו של רש"י? וכי מצפים היינו שאהרון ינהג אחרת, ולא ישמע לצו האלקי?!
מדתו המיוחדת של אהרון היתה מדת השלום וכפי שאומר הלל בפרקי אבות : "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום …". גם יוסף קבל מיעקב שליחות – שליחות של שלום : "לך נא ראה את שלום אחיך", ואכן מעיד על כך יוסף בעצמו : "את אחי אנוכי מבקש".
מדי יום, בסוף התפילה, מזכירים אנו את מימרת ר' חנינא :"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם…" – האמנם? ניתן לומר שבחים רבים בדבר תלמידי חכמים. תלמידי חכמים מרבים תורה, מרבים חכמה, מרבים קדושה – אך שלום נראה דבר הרחוק קמעא מעולמם של תלמידי החכמים …דוקא במשכנם של ת"ח שרויות מחלוקות רבות בעניני הלכה, אגדה, השקפת עולם וכו', ועל פניו נראה כי כל מחלוקת, הגם שמאדירה תורה, רק מרחיקה את השלום !
ברם, לשון חז"ל מדויקת ומכוונת לאמיתו של ערך השלום האלוקי, וכך מפרש הרב קוק בעולת ראי"ה : "יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים… וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום… שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כ"א לפי ערכו, מקומו וענינו." (ח"א של'). השלום האמיתי, איננו מבוסס על פשרה וויתור הדדי, אלא על שלימות. בזכות המחלוקת, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.
השלום העולמי יבוא ע"י קיבוץ עקרונות הצדק מכל אידיאה, ע"פ מדת האמת שבכל אחת "לפי ערכה,מקומה וענינה", ויצירת סינתזה עמוקה בין כל גווני האמת, ללא צורך בויתור על עקרונות וטשטוש הזהות של ולו צד אחד מן החולקים. לשם כך, עלינו להכיר, ראשית, שבכל מפלגה בעם ישראל, ישנם צדדים של צדק : "ואדרבא , גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו … שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות… דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת" (שם). מדת השלום האלוקית, באה דוקא בזכות הריבוי. השלום האמיתי מורכב מחלקי האמת הצפונים בכל הדעות השונות. אמנם, חשוב להבין, שאין זה שלום של טשטוש ההבדלים. שלום מעין זה הינו מסוכן ועלול להביא לעצירה בהתפתחות העולם, שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה" וללא ניגודים אין התקדמות. השלום האלוקי, הוא שלום של אחדות, הבאה שלא מתוך אחידות…
מעין זו, הייתה גם מדת השלום של אהרון, אשר בוטאה באופן סמלי בהעלאת הנרות. הנרות מייצגים אידיאות שונות בישראל, וכך מסביר הרב קוק את עניינם של נרות החנוכה :"החנוכה… מציירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב… נראים לנו האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כ"א מהם…ולפעמים הפירודים מביאים ג"כ סכסוכי דעות…אמנם מתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה, והשכלולים מתרבים…"(עולת ראי"ה א' תל"ה). תפקידו של אהרון הוא "להעלות את הנרות" – למצוא את צדדי האמת בכל נר ולהעלותם לכוונו של הנר המרכזי – להפכם לנר אחד המאיר באור עצום – אור לגויים .
"…ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד" (שם).
זהו שבחו של אהרון שלא שינה. הוא הצליח למצוא את האחדות של כל האורות השונים, אמנם בלי ששינה אף לא אחד מהם וללא שויתר על צביונו של ולו כח אחד בעם ישראל…
זהו גם כוחו של יוסף הצדיק. ע"י המהלכים שיוסף מגלגל, מוביל הוא את האחים להגיע לשלום אמת באמצעות הכרה עצמית של כ"א מהם בחשיבות מקומו של האחר ולא ע"י טשטוש הבדלים. יוסף מצליח במשימת השלום ברגע בו יהודה מגלה את ערבותו לבנימין. זהו הרגע בו מקבלים בני לאה את נחיצותם של בני רחל.
עם ישראל ידע לעשות זאת בעבר כאשר מצאנו דרך הממזגת חסידות וליטאיות ביחד, ללא הצורך בויתור על הייחוד של כל דרך, אלא ע"י מציאת דרך בה הכוחות משלימים ומחזקים זה את זה. ידענו בעבר, למצוא שלוב של עולם התורה עם עולם העבודה והטבע, דברים שלפני כמאה שנה נראו כסותרים לחלוטין, שלוב של אמת, של השלמה ולא של פשרה וויתור על עקרונות. כוחות אלו שאבנו מתורתו של "אהרון הכהן" של תקופתינו – הראי"ה קוק זצ"ל.
הדרך היחידה בה נוכל לצעוד ביחד, היא רק אם נבין שאין הצדק עם מחנה אחד בלבד (לרבות המחנה שלנו) ובאופן דומה אין מחנה הטועה לחלוטין. התמונה מורכבת בהרבה מכפי ציור פשטני זה. עלינו לנסות, כמו בעבר, למצוא את נקודות הצדק בכל שיטה ובכל מפלגה – דתיים,חילוניים,ימניים,שמאלניים – ולהרכיב בנין שלם יותר. הסיבה לכך שהאחדות נראית דבר הנמצא מאיתנו והלאה, נעוצה בעובדה שכל צד מנסה לשנות את רעהו, כך שידמה לו, במקום לנסות ולראות מה יכול הוא ללמוד מרעהו. אך זוהי טעות – אין שאיפה לשווי בדעות. הסוד לאחדות אמיתית הוא מציאת האחדות ללא נטייה לשנות את הצד השני – "להגיד שבחו שלא שינה" , אלא ע"י הצבת אלטרנטיבה כוללת ועמוקה יותר המחברת את שתי השיטות וללא ויתור על הצביון המיוחד שבכל אחת. הכיצד נמצא כיום דרך כזאת, במצב של פערים גדולים כל כך לכאורה, בין האידאות? "ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה, וצריך לעיין בדברים איך למצוא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים וא יהיו סותרים זא"ז…"(עולת ראי"ה א' של'). אם עדיין לא מצאנו דרך לעשות זאת, כנראה שטרם ירדנו לעומקה של תקופתנו …