מעשה אבות סימן לבנים

במצוות אמו רבקה, בורח יעקב לבית לבן: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" (כ"ז, מ"ג-מ"ד). הבריחה מיועדת להיות קצרה, "ימים אחדים" בלבד, ויעקב נודר נדר לשוב: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי  וְהָיָה ה' לִי לֵאלקים" (בראשית כ"ח, כ"א)
ברם בפועל מתמהמה יעקב בבית לבן למעלה מעשרים שנה. מדוע משתהה יעקב מלשוב ארצה? מדוע מתעכב הוא בקיום נדרו?
לפי מדרש תנחומא (וישלח, ח'), כל החוויות הקשות שפקדו את יעקב בחייו נועדו להשיבו ארצה: "הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה ואומר היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני … הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו הביא עליו עשו ובקש להרגו… לא הרגיש הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו… ונעשה צולע כיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה … כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל…. אמר הקב"ה – עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו יודע באיזה חטא לוקה? … אמר לו הקב"ה – לא הגיעו אליך כל הצרות האלה אלא על שאחרת את נדרך".
מדרש זה תמוה מאוד. המפגש עם עשיו והעימות עם המלאך מתרחשים כאשר יעקב בדרכו ארצה, בנוסף – פרשת דינה מתרחשת בשכם שבארץ ישראל, ומות רחל מתרחש בכלל לאחר עליית יעקב לבית אל. מדוע אם כן טוען המדרש כי פרשיות אלה התרחשו קודם לקיום נדר השיבה לציון?
זאת ועוד, לפי המדרש, העימות עם המלאך מתרחש לאחר העימות עם עשיו, בעוד שלפי פשט הכתוב, העימות עם המלאך קודם לעימות עם עשיו. מדוע משנה המדרש את רצף הארועים כמובא בכתוב?
נדמה כי הסיפור אותו מגולל המדרש בפנינו אינו רק סיפורו של יעקב, כי אם סיפור גלות בני ישראל, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" (והשווה ברמב"ן לפרשת לך לך):
בית לבן מסמל התבססות כלכלית של עם ישראל בגלות, המובילה לגילויי אנטישמיות קשים: "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב  אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ  וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית ל"א, א'-ב').
המפגש עם עשיו מסמל את סכנת הכלייה, וכן את סכנת ההתבוללות שבגלות, כהפצרת עשיו ביעקב: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה  וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (בראשית ל"ג, י"ב), כפי שמסביר ר' יוסף דב סולוביצ'יק, בעל בית הלוי: "והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים … ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם. וכמו דעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך."
המפגש עם המלאך מסמל את זוועת השואה: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אלקים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."  (בראשית ל"ב, ל"א-ל"ב). המילים "פנים אל פנים" מזכירות את הנבואה הקשה של הנביא יחזקאל:  "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים; וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל-פָּנִים." (כ', ל"ב-ל"ה)
אמנם התופת שבנבואת יחזקאל מסתיימת בהגעה לארץ ישראל: "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"  (שם, מ"ב), ברם אנו שבים לארץ חבולים ומדממים, ממש כפי שיעקב אבינו יוצא מהמפגש עם המלאך: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (בראשית ל"ב, ל"ב).
אך גם בישראל לא פוסחות הדאגות והצרות על עם ישראל, כמבוטא בצרת דינה – השבר החינוכי המתרחש דווקא בארץ המובטחת, ובצרת רחל –התנפצות התקוות והחלומות ממש כשנדמה כי הגענו אל המנוחה והנחלה, כדברי רב קוק: " מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל … ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע." (אורות התחיה נ"א).
אך דווקא בעת ייאוש ושקיעת הרוח, מתעורר יעקב, לפי המדרש, לעלות לבית אל. ואף אנו מתנערים וקמים מעפר, מחדשים ימינו כקדם, כמאמר הרב קוק (שם): " עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית".
סיכומם של דברים, פרשת חיי יעקב הינה פרשת חיי העם היהודי לדורותיו. תלאותיו של אבינו היו לחם חוקינו, ותקוותיו של אבינו הן פסגת שאיפותינו – ובאורו נלך.