שער השמיים
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
מביא רש"י בשם המדרש :
" ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל , וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן ? אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום .
וזה שער השמים – מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה":
קשה שלא לחוש ברמזים עמוקים העולים מן הפסוקים על – "ה' במקום הזה", על
"בית אלקים" ועל "שער השמיים". עוד יש לעיין, מהו "מקום תפילה לעלות תפילתם השמימה" שהזכיר רש"י , וכי ישנם מקומות בהם הקב"ה שומע לכאורה טוב יותר את תפילתם של בני האדם? וכי ישנם "מיקרופונים סמויים" השתולים במקום זה המעבירים את "השידורים" ללווייני השמיים ?
על תורף הדברים, עומד האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת". אחת ממגבלות הבריאה המסתירות את הקב"ה בעולמינו (עולם = העלם), הינה מגבלת המקום. זוהי אחת משלושת מגבלות הבריאה – מגבלות המקום הזמן והאדם או בלשון ספר היצירה "עולם , שנה , נפש" בר"ת עש"ן ). מגבלות אלו בהן נברא העולם, מעלימות הן את הגילוי של רוחניות ואלוקות כאן בעולמנו. לכל דבר בעולם ישנו מקום ספציפי בו הוא תחום ומידות ומימדים המיוחדים לו. אין חפץ יכול להמצא בשני מקומות בו זמנית, משא"כ בעולם האלוקי הרוחני, בו מלא כל הארץ כבודו, וממלא הקב"ה כל עלמין ללא כל מגבלת מימד ומקום. ממילא, הגבלתו של האדם תחת מסגרת המקום, מקשה עליו להרגיש את רבש"ע שאינו נתון כלל במגבלות אלו.
למרות מגבלת המקום שיצר הקב"ה בעולמו , ביום השלישי לבריאה, הנרמזת בפסוק "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", ברא הקב"ה פרצות לחוק זה, דרכן ניתן יהיה לגלותו ביתר קלות. ישנן מקומות בעולם, בהם קל יותר לגלות שכינה. "שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (ויקרא כה): "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים". (כתובות י:). בא"י, מגבלת המקום שולטת בעוצמה פחותה. קל יותר לגלות בה את השכינה – "כמי שיש לו אלוה". בירושלים , מגבלת המקום קטנה אף יותר. "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" (משנה אבות ה' ז').
התפילות מול מקום המקדש מתקבלות טוב יותר, לא בגלל שהקב"ה שומע אותן טוב יותר, אלא מכיוון שאנו קולטים טוב יותר את השכינה. המקום פחות מגביל ופחות מסתיר, ואזי לנו קל יותר לקלוט את השידורים האלוקיים. לכן דווקא שם, בביהמ"ק, היו "עומדין צפופין ומשתחווים רווחים" (שם).
שיאן של המקומות היה בקודש הקודשים. שם לא שלטה כל מגבלה של מקום – "מקום ארון אינו מן המדה" שהרי מידותיו של ארון הברית גדולות היו ממידותיו של קדה"ק, ואעפ"כ שכן הוא שם באורח פלאי, וכך כתב השפ"א : "וזה המקום שורש כל המקומות כמ"ש שהכפיל כל ארץ ישראל תחת זה המקום שהוא מקום ביהמ"ק שורש כל המקומות והוא שייך ליעקב אבינו"
יעקב הפוגע במקום זה ומתעלה מעל למקום, יגיע משם לבאר, ממנה יגול את האבן ללא כל בעיה, שהרי מגבלות העולם כבר לא שולטות עליו. לכן קראהו הקב"ה ליעקב אל, כפי שדרשו חז"ל.
זהו בדיוק ענינו של מקום זה שנתקל בו יעקב, מקום המקדש. הדרך קופצת לו , שהרי מתעלה הוא מעל למגבלת המקום, ואז מגלה הוא : "אכן יש ה' במקום הזה". זה מקום שאינו מגביל. אין כל העלם במקום זה. דרך מקום זה ניתן יהיה לראות ולגלות את הקב"ה. זהו גם הר המוריה שנעקר, עליו נאמר "ה' יִרְאה אשר יאמר בהר ה' יֵרָאה". הר המוריה – הוא גם הר היראה – הוא גם הר הראיה, וכך מסיים השפ"א ואומר: "לפי מה שיש יראת שמים בבנ"י מתקיים ביהמ"ק… וע"י יראה נפתח פתח בכל מקום כדכתיב וזה שער השמים"
שער השמיים הוא הפתח במגבלות המקום, דרכו ניתן להתקשר מהעולם לעולמות העליונים. על כן ציוונו חז"ל במסכת ברכות דף ל. : "היה עומד בחו"ל – יכוון את ליבו כנגד א"י. היה עומד בא"י יכוון את ליבו כנגד י-ם. היה עומד בי-ם יכוון ליבו כנגד ביהמ"ק. היה עומד בביהמ"ק – יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים – נמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד". כדי שהתפילה תיטיב להתקבל בתוכנו, עלינו לכוון את "האנטנות" לכיוון שער השמיים ומשם לספוג את השכינה. לזאת ככל הנראה כיוון רש"י באומרו : "שער השמיים – מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה".